הפתקים שהצילו ילדה - ושינו את חייה של מורה אחת

מירי היא מורה רק שנתיים, ושום דבר לא הכין אותה למפגש עם נעמה. בכל בוקר נעמה הייתה נכנסת לכיתה באיחור, בבגדים מקומטים, ובעיניים ריקות. נעמה, כך התברר למורה מירי, מגיעה מבית מוזנח, ועצם זה שהיא בכלל מגיעה לבית הספר נחשב להישג. 

"אני לא אתן לה לשבת בכיתה כמו בול עץ", החליטה מירי. יום אחד ביקשה מנעמה להביא דפים מהמזכירות. נעמה הרימה ראש בהפתעה, לא מאמינה שקראו בשמה. מדי יום, התחילה מירי להשאיר לה פתקים קטנים: "ראיתי שהשתדלת היום", "נהניתי לקרוא את המבחן שלך" וכדומה. אבל לא משנה כמה ניסתה - נעמה לא הגיבה.

יום אחד נעמה הפסיקה להגיע. אחרי בירור קצר עם ההורים, התברר שנעמה עזבה לפנימייה בירושלים. "אפילו בלי להגיד שלום", חשבה מירי שהרגישה כאילו חטפה סטירה מצלצלת.

השנים חלפו, והמורה מירי, כבר אם לחמישה ילדים, סיימה לא מזמן את חופשת הלידה שלה ותכננה לחזור לעבוד. היא החלה לחפש מטפלת אמינה וחמה.

"שלום, אני מתקשרת בעקבות המודעה...", אמרה מירי לאישה שענתה לשיחה.

"כן", השיבה האישה. "אפשר להיפגש מחר בשעה ארבע". למחרת, הגיעה מירי אליה לדירה. מיד כשפתחה את הדלת, הסתכלה בה האישה בעיניים בוחנות, ואז חייכה חיוך גדול.

"את המורה מירי, נכון?" מירי הביטה באישה הצעירה שעמדה מולה. משהו במבט שלה היה מוכר, אבל היא לא הצליחה לזהות. עד שלבסוף עלה בראשה הספק: "נעמה?!" שאלה מירי בהלם. "כן!", השיבה נעמה בחיוך מאושר. "איך את זוכרת אותי?!" שאלה מירי. נעמה השיבה: "איך אני יכולה לשכוח אותך? את היית הראשונה בעולם שהתייחסה אליי".

היא הזמינה את מירי פנימה וביקשה ממנה להמתין רגע. היא חזרה עם שקית ניילון קטנה ובלויה. "את אלה לקחתי איתי לכל מקום" אמרה נעמה ופתחה את השקית, מגלה עשרות פתקים קטנים, מקופלים בקפידה - כל הפתקים שמירי כתבה לה שנים קודם. "בזכותם התחלתי להאמין שאני שווה משהו".

כמה פעמים בחינוך הילדים אנחנו רוצים לראות תוצאות מיד, אבל חינוך לפעמים הוא תהליך איטי שסופו פירות משובחים. בינתיים, כדאי שנזכור - אף מילה טובה, חיוך או עידוד לא הולכים לאיבוד.