מה הופך אדם לאדם? סיפור אחד מהשואה שיגרום לך לחשוב אחרת על נתינה

בפרשתנו אנו פוגשים את אחת המצוות היסודיות ביהדות - מצוות הצדקה.

הנתינה לזולת איננה רק מעשה טכני של העברת משאבים מיד ליד. זוהי דרך חיים שכל יהודי נדרש לסגל לעצמו, ובכך למעשה להידמות לבוראו, בבחינת "ולדבקה בו". אך היהדות מלמדת אותנו שלא מספיק רק לתת - יש לשים דגש על מה נותנים, איך נותנים ולמי נותנים.

נתינה אמיתית דורשת מאיתנו לזהות את החוסר אצל הזולת, להזדהות עימו ולהרגיש אותו. רק אז נוכל לתת לו את מבוקשו בדרך של כבוד, ביד רחבה ומתוך עידוד וחיזוק.

יש סיפור שמפורסם על קבוצת אנשי עסקים יהודים מאמריקה שהגיעה לטיול בארץ. אחרי שמה???תרו את הארץ, הגיעו גם לישיבת מיר.

להפתעתם, גילו עולם שלם שלא הכירו - יהודים בלבוש שונה, עם התנהגות שונה ואפילו דוברי שפה שהייתה זרה לאוזניהם. בין השיטוטים, פגשו גם בחורים דוברי אנגלית. הם התעניינו מאוד במקום ותהו: מי מחזיק את האימפריה הזאת, וכיצד?

בעקבות בקשת התלמידים, ראש הישיבה הסכים לרדת ולשוחח עם האורחים. הצניעות שלו, לצד גדלותו הרוחנית, עשו עליהם רושם עצום. לקראת סיום הביקור, הם פנו אל הרב וביקשו ממנו "טיפ לחיים" לפני שובם לאמריקה - ארץ האפשרויות הגשמיות הבלתי מוגבלות.

הרב עצר לרגע, והתחיל לספר: "לפני שנים, כשפתחתי את הישיבה, שמתי לב לשכן מבוגר, ניצול שואה. זיהיתי אצלו בדידות וקושי שהלכו והתגברו, במיוחד ביום השואה. החלטתי שלמרות עיסוקיי הרבים, ביום השואה אני אסעד אותו באופן אישי".

"מאז, כל שנה מבוקר עד ערב אני מבלה איתו - מדבר, שותק, צוחק ובוכה. יום אחד רציתי לשאול אותו שאלה, אבל חזרתי בי, התביישתי. הוא מצידו הרגיש בכך והסביר: 'אחרי מה שעברתי, כלום לא יכול לפגוע בי. תשאל'".

הרב המשיך: "בני אדם רגילים להצדיק את מעשיהם, גם אם הם חמורים מאוד. הנאצים ימח שמם רצו להצדיק את השמדת עמנו ולכן טענו שהיהודים אינם בני אדם אלא חיות מסוכנות. לכן הובילו אותנו בקרונות בהמות, החליפו את שמותינו במספרים, והשתמשו בגופות לצרכים שונים - שיניים, עצמות, שומן..."

"שאלתי את הניצול: 'האם אתם, היהודים במחנות, התמודדתם עם השאלה הזאת? האם שטיפת המוח הזאת השפיעה עליכם?'"

"הניצול פרץ בבכי, ואני התחרטתי על השאלה. לאחר כמה דקות ארוכות הוא התעשת וסיפר: 'ערב אחד מישהו העלה את השאלה הזו - אולי אנחנו באמת בהמות ולא בני אדם?"

"'בכל לילה היה אחד מאיתנו מתגנב, הופך את הפחים ומחפש שאריות של מזון. החיפוש היה כרוך בסכנת נפשות של ממש, שכן מי שהיה נתפס - היה מוצא להורג. באחד הלילות, הגיע תורי. חיפשתי וחיפשתי בפחים, ומה מצאתי? לא שאריות, לא קליפות תפוחי אדמה, אלא כיכר לחם שלמה".

"'אתה יודע כמה שווה כיכר לחם לאדם שאיבד את רוב משקלו ומרגיש רעב בלתי נסבל כבר כמה שנים ברצף? לקחתי את הכיכר, נכנסתי לצריף, הערתי את כולם וחילקתי את הפת. בסוף הסעודה הכרזתי: יש לי תשובה - אנחנו בני אדם, לא חיות. שאלו אותי: איך אתה יודע? עניתי: אם אני, לאחר שנות רעב, מוצא פת לחם והדבר הראשון שהרגשתי וחשבתי הוא להתחלק עם האחרים - זה אומר שאני בן אדם. חיות חושבות רק על עצמן. בני אדם מרגישים את הצער והחוסר גם של הזולת'".

ראש הישיבה פנה לאנשי העסקים: "הקב"ה נתן לכם אפשרויות לצד ניסיונות. אם תבחרו בטוב, תבחרו בנתינה, תרגישו את הזולת - אזי 'בן אדם' הוא מושג שרכשתם בזכות. זוהי דרכה של היהדות וכך עלינו לפעול".

בהצלחה ושבת שלום!