פתחתי חומש באקראי - והפסוק הראשון פשוט צעק לי: אל תעשה את זה

בחדר הקטן ברמת גן, ישב שלומי בן־דור מול המחשב, מגלגל בעצלתיים את תמונות הטיול האחרון שלו לתאילנד. האור הכחלחל מהמסך האיר את עיניו העייפות. עשרות אלבומי תמונות מילאו את הכונן הקשיח - נופים מפוארים מצפון הודו, שקיעות מהממות מקוסטה ריקה, ואתרים עתיקים מבורמה.

לאחרונה, למרות כל המקומות שביקר בהם, למרות כל האנשים שפגש, תחושה מוזרה התגנבה אל לבו בשעות הקטנות של הלילה. ריקנות. לא היה לזה הסבר הגיוני - הוא השיג כמעט כל מה שרצה, ובכל זאת משהו היה חסר.

"אולי קעקוע חדש ישנה את מצב הרוח שלי", חשב. כבר היו לו שניים - אחד על הכתף ועוד אחד על הגב. לאחר שיטוט קצר באינטרנט, מצא סטודיו מומלץ במרכז תל אביב, וקבע פגישה לשעה ארבע אחרי הצהריים.

השמש של חודש אייר הכתה בפניו כשצעד לאורך הרחוב. עוד חצי שעה עד הפגישה. באופן לא מודע, העיניים שלו נמשכו לבניין קטן ונחבא שמעולם לא שם לב אליו, למרות שעבר כאן מאות פעמים: בית כנסת.

שלומי נעצר. מחשבה פתאומית חלפה במוחו, כמעט כמו בדיחה פרטית. "מעניין... ביקרתי במקדשים בודהיסטים בתאילנד, מסגדים בטורקיה, כנסיות עתיקות באיטליה, ואף פעם לא הייתי בבית כנסת בארץ". הוא הציץ בשעון, "יש לי עוד קצת זמן".

הוא טיפס במדרגות, מצפה לדלת נעולה, אבל להפתעתו - הדלת הייתה פתוחה. האוויר בפנים היה קריר והשקט מילא את החלל. לא היה אף אחד. אולם התפילה היה מואר באור טבעי שחדר מהחלונות המעוטרים, ומשהו באווירה גרם לשלומי להרגיש שקט מוזר.

הוא התיישב באחד הספסלים, סקרן, מתבונן בארון הקודש המפואר עם וילון קטיפה, בנברשות ובספרים האינסופיים על המדפים. תחושה מוזרה עטפה אותו, של שייכות ושל זרות בו זמנית.

מתוך סקרנות, ניגש שלומי לארון הספרים. מעולם לא החזיק ספר קודש בידיו, למעט אולי איזו חוברת שקיבל ברמזור מחסידי חב"ד. הוא משך ספר אקראי - חומש ויקרא בכריכה שחורה, פשוטה. הוא פתח אותו באקראי, עמוד אחד מני רבים, והניח את אצבעו.

ואז הרגיש צמרמורת.

"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי ה׳", הכריזו המילים בספר. שוב ושוב קרא שלומי את המילים. מה הסיכוי? "רגע לפני שאני עושה קעקוע?"

הדלת נפתחה, ויהודי מבוגר בעל זקן לבן וכיפה שחורה גדולה נכנס פנימה. הוא הביט בשלומי בהפתעה. "שלום..." אמר שלומי, מעט נבוך. "אני... אני סתם נכנסתי לרגע. זה בסדר?"

"בית הכנסת הוא מקום לכולם", ענה האיש בחיוך. "אני הגבאי. שמי יעקב".

"אהלן, שלומי" הציג את עצמו. "תראה מה קרה לי עכשיו, משהו מטורף לגמרי..."

הוא סיפר לגבאי על הקעקוע המתוכנן, על ההחלטה האקראית להיכנס, ועל הפסוק. 

"כאילו מישהו מדבר איתי".

יעקב הגבאי חייך. "אתה יודע, שלומי, ביהדות יש מושג שנקרא 'השגחה פרטית'. אין מקריות".

"אבל איך זה הגיוני? מכל הספרים, מכל העמודים..."

"קח את החומש הזה במתנה", אמר יעקב. "אני חושב שהוא נועד לך".

שלומי היסס. "אני לא יודע... אני אפילו לא יודע איך להתפלל..."

"התפילה הכי אמיתית באה מהלב", ענה יעקב. "אבל אם תרצה, מחר בבוקר יש כאן תפילה. תבוא, יש לנו תפילין גם בשבילך".

כשיצא שלומי מבית הכנסת, במקום לפנות לסטודיו הקעקועים, הוא נכנס לחנות תשמישי קדושה שהייתה ברחוב הסמוך ורכש סט תפילין וטלית לבנה, סידור וכיפה.

"זו הפעם הראשונה שלך?" שאל בעל החנות כשארז את הקניות.

"כן..." חייך שלומי. "בעצם, לא בדיוק. פעם ראשונה, אבל זה מרגיש כאילו חזרתי הביתה".

למחרת קיבל יעקב הגבאי את פניו בחיוך חם. ובפעם הראשונה בחייו, הניח שלומי תפילין. 

שנה חלפה. חייו של שלומי השתנו מהקצה אל הקצה. הוא לא ויתר על המקצוע שלו או על אהבתו לצילום ולטיולים, אבל מצא עומק חדש, משמעות.

היום, כשמישהו שואל אותו איך התחיל המסע שלו חזרה ליהדות, הוא שולף את החומש, ופותח ישירות בפרק י"ט פסוק כ"ח שבספר ויקרא.

"לפעמים", הוא אומר בחיוך, "הספר פשוט נפתח במקום הנכון".