הטבח חלף - הטראומה נשארה. אבל המדינה כבר המשיכה הלאה

בעודם נושאים את הצלקות בגופם ובנפשם, ובני משפחותיהם מנסים ללקט שברים - רבבות ישראלים שנפגעו בעקבות מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר, נותרים מחוץ לרדאר של המדינה. הלכה למעשה, עבור הרשויות - הם פשוט לא קיימים.

בעקבות הטבח, קפץ מספר הנפגעים האפשריים לכ-90,000 - כמעט פי עשרה מכלל המוכרים כנפגעי פעולות איבה מאז קום המדינה ועד לאותו בוקר שחור. המערכת הציבורית, שתוכננה להיקפים מצומצמים בהרבה, קורסת תחת העומס, ומנגנוני הסיוע - שאינם מותאמים למציאות הנוכחית - מותירים המונים מאחור.

אחים, אחיות וילדים - שקופים מבחינת המדינה

במרכז התמונה נמצאות משפחות שכולות ושורדות, אשר נושאות את השיקום על כתפיהן - אך אינן זוכות למעמד רשמי. רבים מהאחים והאחיות של הנרצחים, החטופים והפצועים הפכו לעמודי תווך בבית שחרב: הם דואגים להורים שהתמוטטו, מתמודדים מול מוסדות ביורוקרטיים, ואובדים בתוך הכאב - לבדם.

למרות חלקם המרכזי בהישרדות המשפחתית, רבים מהם אינם נכללים בהגדרת "נפגע פעולת איבה", ולכן לא זכאים לתמיכה רגשית, סיוע כלכלי או ליווי מקצועי. גם יתומים בגירים - שאיבדו הורה, לעיתים יחיד - נותרים ללא מענה מוסדי או הכרה.

ילדים תחת אש - ואין מענה מערכתי

בין הנפגעים - ציבור חסר תקדים בהיקפו: ילדים. למעלה מ־20,000 ילדים כבר הוכרו כפגועים נפשית או גופנית, בהם יתומים, חטופים לשעבר, וניצולים שחוו את התופת. 38 ילדים נרצחו, 42 נחטפו - ו־40 מהם שבו. 20 נותרו ללא שני הוריהם. 96 איבדו הורה אחד.

אבל מאות ואלפים נוספים - בני משפחה מדרגה שנייה, ילדים שראו את הזוועות, ששרדו לבד או חוו בריחה ממושכת - כלל אינם מוכרים, והם ממשיכים לסבול בדממה.

מערכת אחת - ומציאות אחרת

למרות גודל האסון, מדינת ישראל טרם גיבשה מענה מערכתי למשפחות הרב-נפגעות, לשורדים שאינם עומדים בתנאי הסף ולהיקף חסר התקדים של נפגעי טראומה. עמותות ויוזמות פרטיות ממלאות חלק מהחלל - אך המענה הכולל נותר חלקי, מפוצל ובעיקר - מאוחר מדי.

היום, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בעוד המדינה כולה עוצרת מלכת ומתייחדת עם זכר הנופלים - חיוני לא רק להביט לאחור, אלא גם לפקוח עיניים פנימה. בין השורות והצפירות, חיים בתוכנו אלפי פצועים, יתומים ושורדים, שטרם זכו להכרה, לטיפול הולם או לתקווה אמיתית לשיקום. הפצע עודנו מדמם - והשאלה שנותרה היא האם נמשיך לעמוד דומם, או שנראה סוף־סוף גם את אלה שלא נפלו - אך נשברו.