רץ בוואטסאפ
בגטו פשמישל שבפולין הכבושה, תחת עינו הפקוחה של מפקד האימים האובר-שטורמבאנפיהרר גוסטב שוומברגר, עמד נער יהודי צעיר בשם מיכאל. הוא נענש – על לא עוול בכפו – בעונש מוות עקיף: 80 מלקות. זהו עונש שלא נועד להכאיב, אלא להרוג. כל מי שחווה יותר מ-25 מלקות – נכנע לרוב למוות. מי שהחזיק עד 50 – נורה בראשו ביריית חסד אכזרית. אך מיכאל גולדמן לא מת. הוא התעלף – שרד – ונשאר בחיים. לפחות מבחינה פיזית.
אבל הפצע העמוק מכולם לא בא מהשושן הנאצי – אלא מהחשדנות בבית. זו הייתה המכה ה-81.
מיכאל גולדמן, מי ששרד את אושוויץ, צעדת המוות ולחם בשורות הצבא האדום, עלה לאחר המלחמה לארץ ישראל. הוא בנה לעצמו חיים חדשים – ואף גויס למשטרה והיה לחוקר מרכזי בצוות התביעה במשפט אייכמן.
בשיחה אישית, שנים רבות אחרי השואה, כשהעז לראשונה לשתף בסיפור המלקות, שמע מיכאל משפט שלעג לו יותר מכל הצלפה. "הם עברו כל כך הרבה... הם כבר לא יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון," לחש מישהו לאשתו, בשפה שמיכאל – כך חשב – לא מבין. אבל הוא הבין. והבין טוב מאוד.
התגובה הזו סתמה את פיו. מיכאל גזר על עצמו שתיקה. לא עוד יספר. לא עוד ינסה לשכנע.
והנה, עשרות שנים לאחר מכן – בעיצומו של משפט אייכמן – עמד עד במשפט וסיפר: "ראיתי נער בגטו פשמישל שקיבל 80 מלקות מידי שוומברגר. שמעתי שאחר כך הוא מת." על כך השיב לו החוקר: "הוא לא מת. הוא יושב מולך עכשיו."
כך הפך משפט צדק למשפט תיקון – לא רק לחשבון עם הרוצחים, אלא גם עם הספקנים מבית.
טל גלעד, בנו של מיכאל, מי ששיתף את הסיפור באומץ, בחר להצביע על נקודה כואבת במיוחד: החשדנות – אז והיום.
בשנים שלאחר המלחמה, החברה הישראלית התקשתה להאמין לעדויות. גם הקהילה הבינלאומית סירבה להאמין לגודל הזוועות. כולם טענו – לו היינו יודעים, היינו מגיבים בזמן. לו היו מספרים לנו – היינו מצילים.
מיכאל גולדמן גלעד קיבל את מכותיו מהאויב. אבל את המכה ה-81 – את מכת הספק, השתיקה, והזילזול – הוא קיבל מהעולם שכביכול היה אמור להאמין, להקשיב, ולפעול.
עם ישראל חייב ללמוד מהסיפור הזה את אחת ההבנות הקשות ביותר: העולם לא ימהר להאמין לנו – גם כשתמונות מדברות בעד עצמן. גם כשהראיות צורחות.
ולכן, עלינו לפתח זיכרון ארוך. לא רק של כאב – אלא של לקח. לא רק של פחד – אלא של נחישות.
את כלה? זה קללל מזמינים עכשיו ערב הפרשת חלה קדוש או חוג בית >>> לחצו כאן!
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו