הרש"ר הירש: איך חמישה קורבנות ומנחה חיברו את עם ישראל להקב"ה?

הקב"ה מצווה את משה לומר לעם ישראל להקריב לו את הקורבנות הבאים: "(1) שעיר עזים לחטאת, (2) ועגל וכבש בני שנה תמימים לעלה, (3) ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה', (4) ומנחה בלולה בשמן - כי היום ה' נראה אליכם". 

הרש"ר הירש מסביר זאת בכך שעם ישראל עובר מספר שלבים בהידבקותו לה' יתברך: קורבנות החטאת והעולה הם ביטוי יחס עם ישראל לאלוקיו, וקורבנות השלמים והמנחה זה יחס עם ישראל מול אומות העולם. 

שעיר העזים מגדיר קודם "ניתוק מגע". עם ישראל מכריז שהוא יעמד בעז (אפשר אולי לראות בכך רמז: עזים - עז) מול כל ניסיון לשכנעו להמרות את פי ה'; העגל והכבש - "הצעירים" מסוגי הפרים והכבשים - מראים שאנחנו מוכנים להתמסר להקב"ה בטוטאליות של גיל הנעורים; אח''כ מגיעים השור והאיל שמראים שעם ישראל עומד בעוצמה מול אומות העולם, כאדם העומד מול יריבו ללא פחד. זה גם צריך להיות בדווקא שור ואיל, כי רק ככה כל הציבור - בכל שכבות הגיל שלו - נכנס תחת אותה המטרייה. 

ובסוף - מגיעה המנחה: אחרי שעם ישראל הגיע למדרגה שיש לו יסוד יצוק בקרקע ובשמיים, שהוא לא מפחד להתעמת מול יריביו על צדקת דרכו, ברגע הזה עם ישראל מודיע ש"הכל שלו", הכל של מלך מלכי המלכים. כל הדברים הבסיסיים לחיינו שנמצאים במנחה הבלולה מסורים לידי ה'. ברגע הזה מגיעה סגירת המעגל שמוכיחה שמהתחלה ועד הסוף - כלום לא שייך לנו, אלא רק לאבינו בוראנו. 

עכשיו, אחרי שעם ישראל מקריב את רצף הקורבנות האלו, כבר ברור שעם ישראל במעמד להמשיך ולהידבק בה' יתברך יותר ויותר, במשכן.