"שבועיים וחצי של פגישות ותפילות - ומזל טוב!"

גאולת בני ישראל התחלקה לשני אירועים מכוננים שאת שניהם אנו חוגגים מדי שנה. המאורע הראשון, יציאת מצרים, היה הרגע שבו יצאנו מגלות לגאולה, הרגע שהראה לעולם כולו ולנו שהקב"ה פדה אותנו מבית עבדים והפך אותנו לבני חורין. 

אולם תהליך זה לא הושלם עד ליום השביעי שבו אירע המאורע השני נפתח הים לשניים והאויב המצרי הושמד, ויחד איתו - גלות מצרים והקושי אשר ליווה את עמנו גם לאחר היציאה.

את המאורע הראשון אנו מציינים בליל הסדר, ואת המאורע השני אנו מציינים ביום שביעי של פסח, יום קריעת ים סוף - יום שבו ניסים הופכים למציאות.

חכמינו ז"ל אמרו ש"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". כלומר, להקים בית זה מסע.

 מסע מלא בהשתדלות ובאכזבות. מסע שדורש הרבה אמונה. 

מסע שאסור להתייאש בו, אלא להמשיך להשתדל ולהתפלל ולדעת שבסופו של דבר, מי שקרע את ים סוף לבני ישראל - יקרע גם את ים סוף (שנראה שאין לו סוף) הפרטי שלנו.

ומה יעשה אדם שרואה שהישועה שלו מתעכבת? תשאלו את יוסף:

יוסף היה בחור ישיבה בן 28 שכבר שנים משתדל בענייני שידוכים. עשרות פגישות, הצעות לרוב, אלפי תפילות, סגולות, ברכות - ואפס הצלחות.

יום אחד שמע על סגולה: "40 יום שיר השירים ותפילה בכותל לא שבות ריקם". הוא החליט "אני מוסר על זה נפש". כל לילה במשך 40 יום היה מגיע לכותל לאחר סדר שלישי, קורא שיר השירים ומבקש את הזכות להקים בית כשר ונאמן בישראל.

והנה מגיע יום ה־40... וכלום. אין שום הצעה באופק. 

יוסף ידע: יש לי שתי אפשרויות - או להתייאש או להמשיך. "עם ישראל במדבר קפצו למים, אני ממשיך". עברו 40 יום נוספים... וכלום. יוסף לא מתייאש, הרי גם להם הים לא נפתח מיד, לקח כמה שניות. הוא ממשיך לסיבוב שלישי ואחרון ואז מה קרה? כלום. יוסף, על סף ייאוש, נזכר: "הרי נחשון בן עמינדב, עד שלא הגיעו מים עד נפש גם לו הים לא נפתח. אני ממשיך עד שהים ייפתח". 

ואז זה קרה - הצעה טובה, שבועיים וחצי של פגישות ותפילות, וביום ה־40 סוגרים ווארט בשעה טובה.

האמת היא שכבר בשלב הזה ראוי היה לומר "מזמור לתודה", לסיים את הסיפור ואת הטור, אבל יש המשך:

"אני מבקש לשתף את הציבור בסיפור שלנו", פתח אבי הכלה את דבריו בווארט של בני הזוג, "יש לי ארבע בנות שאף אחת מהן לא התחתנה, ולא הסכמנו שיצאו לפגישות עד שהראשונה תתארס. ואז זה קרה: בדיוק לפני 120 יום התארסה הגדולה. אחותה הקטנה התחילה לשמוע הצעות, ולאחר 40 יום התארסה גם היא. 40 יום אחרי התארסה גם בתי השלישית; ועכשיו - ביתי הרביעית!"

קם החתן כלא מאמין וחשף את חלק הפאזל הנעלם בסיפורו של האב הנרגש: "במשך 160 יום הייתי מגיע מדי לילה לכותל לאמירת שיר השירים, ועכשיו הבנתי מדוע התעכבה הישועה ולמי היא הועילה. התפילות שלי לא שבו ריקם, אלא השפיעו על זיווגן של שלוש האחיות, וכך זכיתי שגם ים סוף שלנו, שלי ושל ארוסתי, נבקע סוף סוף".

נזכור כולנו: כל תפילה, פגישה, השתדלות ואמונה הם אבן דרך לישועה של כולנו. בקרוב לכל מי שצריך, אמן ואמן.