שתו מי אינפוזיה כדי לשרוד: תיעוד מצמרר מקיבוץ ניר עוז

קיבוץ ניר עוז הינו אחד הקיבוצים שספגו הכי הרבה פגיעות במתקפת חמאס הרצחנית בשבעה באוקטובר. כשנכנסים לקיבוץ מבחינים מיד בעיי החורבות שנותרו ממנו. נוף הרוס ושרוף, עדות חיה ומצמררת לטבח האכזרי ביותר שהתרחש בישראל מקום המדינה. יהונתן דדון פגש לריאיון מצמרר את איתי רם הגיבור, תושב הקיבוץ שמיהר לבית הוריו כשהחלה המתקפה, וסיפר על רגעי האימה הנוראים בחייו ועל הנס הבלתי נתפס מול פני הרשע. 

"מה שאנחנו רואים עכשיו זה אחרי ה- 07.10. הכל עדיין נשאר כמו שהיה", פותח איתי. "אנחנו רואים עדות לזוועות שהיו פה ועדיין קורות, כי יש למעלה מ-30 חטופים מקיבוץ ניר עוז, שעדיין מוחזקים בשבי חמאס."

על מה שהתרחש שם באותם רגעי האימה הבלתי הנתפסים, מספר איתי: "אבא שלי התקשר ואמר שיש אצלם מחבלים ושאני אגיע ואנסה להזעיק כוחות משטרה וצבא וכל מי שאפשר. לא היה לי כאן נשק איתי, אז לקחתי סכין ונסעתי ברכב לפה. אמרתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני חוזר עכשיו אחורה, ולכן אני נכנס לקיבוץ ומה שיהיה יהיה. אלוקים יראה לי מה לעשות." 

כשהגיע איתי לאזור הקיבוץ, נדהם למראה המחזה המחריד: "כל האזור שקט, דומם, וכל הקיבוצים עולים באש. פשוט החלטתי שאני מגיע, ומה שיקרה יקרה. הגעתי לכניסה האחורית של הקיבוץ, מהשדות." 

איתי לא שיער לעצמו שרגעים ספורים לאחר מכן הוא יביט ללבן של עיניי המרצחים חסרי צלם האנוש ויזכה לנס של ממש. "ראיתי הרבה אזרחים", ממשיך איתי, "בהתחלה חשבתי שאולי זה כיתת כוננות או משהו, פתחתי חלון ושאלתי אותם: "מי אתם"?..הם לא ענו לי, ואז קלטתי שהם לא משלנו. אני עם זקן ארוך ואולי זה קצת הטעה אותם ברגע הראשון. כשראיתי אותם ודיברתי איתם, ראיתי כמו אנשים בלי נשמה. אין לי הסבר לזה, אבל כשראיתי אותם, לא היתה שם נשמה. הם רק הסתכלו עליי ובמבט הבנתי הכל, לא הייתי צריך יותר מזה. איך שעברתי אותם, הם התחילו לצעוק: "יהודי, יהודי", ואז פתאום אני רואה את כל ההמון הזה רץ אליי לרכב". 

לצפייה במה שקרה לאחר מכן ובריאיון המלא עם איתי, לחצו על הסרטון