הרב יניב עזיז: "מי שלא מודה לה' ביום זה - הוא כפוי טובה"

לבבות רבים בישראל פועמים בעוצמה מיוחדת בימים אלו, שכן המעברים החדים שבין האבל הלאומי לבין השמחה הגדולה על תקומתנו מעוררים שאלות עמוקות על מהות התקופה ועל חובתנו הרוחנית כלפי המציאות המשתנה. הרב יניב עזיז עורר בדבריו האחרונים נקודת מבט מרעידה על המשמעות הרוחנית של יום העצמאות ועל הקשר שבין הכרת הטוב לבין הגאולה הקרבה ובאה. המבט הדתי והאמוני על קיומנו כאן בארץ ישראל דורש מאיתנו עצירה והתבוננות מעבר לקליפות הפוליטיות או החברתיות, אל עבר המהות הפנימית של הנס הגלוי שאנו חיים בתוכו בכל רגע ורגע.

המציאות שבה אנו נמצאים כיום היא פלא שאין לו אח ורע בתולדות העמים. רק לפני עשורים בודדים עמד העם היהודי מול תהומות של השמדה וכיליון בימי השואה האיומים, והנה מתוך האפר והחורבן קמנו והיינו לעם ריבון בארצו. המעבר הזה שבין יום השואה ליום העצמאות אינו רק סמלי אלא הוא מבטא את המהות היהודית של צמיחה מתוך המשבר. כיום חיים בארץ ישראל למעלה משמונה מיליון יהודים, והארץ שוקקת חיים תורניים כפי שלא היו מעולם. ישיבות, תלמודי תורה, כוללים ובתי מדרש ממלאים את ערינו ויישובינו, והתורה חוזרת לאכסניה שלה בעוצמה אדירה. מי שיכול להביט על פריחת התורה ועל בניינה של הארץ ולשבת בבכי או בעצב ביום הזה, חוטא במידה קשה של כפיות טובה כלפי בורא עולם.

הכרת הטוב היא אחד היסודות המרכזיים ביהדות. אדם שאינו מסוגל להודות על הטוב שניתן לו, סופו שהשפע ממנו יחדל. חז"ל מלמדים אותנו כי מי שהקדוש ברוך הוא עושה לו נס והוא אינו מודה עליו, הרי זה פגם רוחני עמוק. המציאות שבה הארץ מיושבת, היהודים חוזרים מכל גלויותיהם והתורה פורחת, היא נס גלוי שאין להתעלם ממנו. גם אם המדינה אינה מתנהלת בכל רגע על פי דקדוקי התורה כפי שהיינו שואפים, הרי שהעצם של קיומה הוא חסד אלוקי עצום. ישנם כאלו שבוחרים להתרכז בחסרונות ולבכות על מה שעדיין חסר, אך האמונה היהודית מחייבת אותנו קודם כל לראות את היש, להודות על הניסים ולהכיר בעובדה שאנו נמצאים בתוך תהליך של גאולה.

הגאולה האחרונה, כך מלמדים המקורות, תהיה דומה במהותה לגאולה הראשונה שיצאה ממצרים. הפסוק אומר כי כפי שנגאלו אבותינו בראשית, כך תהיה הגאולה באחרית הימים. כאשר אנו מתבוננים ביציאת מצרים, אנו מגלים עובדה מטלטלת שרבים נוטים לשכוח. לא כל עם ישראל יצא ממצרים. המדרש מלמדנו כי רק חמישית מהעם זכו להיגאל, בעוד שהשאר נספו במכת חושך. השאלה המנקרת היא מה היה ההבדל בין אלו שנגאלו לאלו שלא. הרי גם אלו שנגאלו לא היו צדיקים גמורים באותו הזמן, שהרי נאמר עליהם שהיו עובדי עבודה זרה כפי שהיו המצרים. מה אם כן היה אותו רכיב סודי שזיכה חלק מהעם לעבור את הים?

התשובה טמונה במילה אחת שהיא תמצית הכל והיא האמונה. ההבדל היה היכולת לעשות צעד אחד קטן של אמונה כלפי הקדוש ברוך הוא. כאשר הצטוו ישראל למשוך את הקורבן ולשחוט את אלוהי מצרים, אלו שזכו להיגאל היו אלו שהפגינו אומץ לב רוחני והראו שהם מאמינים בבורא העולם יותר מאשר בכוחות הזמניים של מצרים. גם דמויות כמו דתן ואבירם, שעשו צרות רבות למשה רבנו ואף הלשינו עליו לפרעה, זכו בסופו של דבר לקריעת ים סוף בזכות העובדה שהם האמינו בגאולת השם ברגע האמת. האמונה הזו, אפילו אם היא קטנה או מהוססת, היא המפתח שפותח את שערי הגאולה.

אנו חיים כיום בתקופה של זעזועים עולמיים כבירים שכל אחד מהם הוא רמז וקריאה מהשמיים. המלחמות באירופה, האיומים מצד פרס והאירועים הקשים שעברנו בשמחת תורה, כולם מהווים פעמוני אזעקה רוחניים. הקדוש ברוך הוא קורא לבניו לשוב אליו. מי שלא רואה את הניסים הגלויים במלחמה מול איראן, כאשר מאות טילים נשלחים ואנו זוכים להגנה שמעל לטבע, הרי הוא כסומא בארובה. הניסים האלו נועדו לעורר אותנו, לגרום לנו להבין שהנה הגאולה כבר כאן, הדופק של ההיסטוריה מאיץ והרכבת כבר נמצאת על הפסים.

כדי להמחיש את גודל השעה, כדאי להתבונן בסיפור שקרה לפני שנים רבות במדבר. שני בחורים שיצאו לטיול איבדו את דרכם ואת מימיהם. הם צעדו שעות ארוכות עד שנתקלו בפסי רכבת. הם הבינו שהפסים יובילו אותם ליישוב, אך מרוב תשישות החליטו לנוח. אחד מהם נשכב ממש על הפסים והשני נשכב לצידם. כשהגיעה הרכבת, הקטר ראה אותם מרחוק והחל להפעיל את כל האמצעים שברשותו. הוא צלצל בפעמונים, הפעיל צופרים רועשים וניסה לבלום בכל כוחו, אך הבחור ששכב על הפסים היה שקוע בשינה כה עמוקה עד שלא התעורר. הרכבת לא יכלה לעצור בזמן והתוצאה הייתה טרגית. הבחור ששכב לצד הפסים ניצל, ואילו זה ששכב עליהם נספה.

הלקח מהסיפור הזה הוא מצמרר בפשטותו. כל מה שנדרש מאותו בחור כדי להינצל היה לזוז סנטימטר אחד. לא ביקשו ממנו מיליון שקלים, לא ביקשו ממנו לנסוע למרחקים, אלא רק תזוזה קטנה של סנטימטר אחד כדי שלא יהיה במסלול הסכנה. כך גם הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו כיום. לפני בוא הגאולה ישנם פעמונים שמצלצלים. מכות מצרים היו פעמונים, הניסים שאנו רואים כיום הם צופרים חזקים. הבורא מבקש מאיתנו לעשות תזוזה קטנה, לקבל עלינו קבלה אחת קטנה של אמונה וקדושה.

היום הזה, יום העצמאות, הוא יום של התעלות וקדושה. זהו יום שבו בתי המדרש מלאים בתורה ועם ישראל מודה על הצלתו. עלינו לנצל את השעה הזו כדי להתחבר אל האמונה הפשוטה והעמוקה. כל אחד מאיתנו יכול לקבל על עצמו משהו קטן, אישה יכולה לקבל על עצמה חיזוק בצניעות, גבר יכול לקבל על עצמו לימוד תורה קבוע, שמירת הלשון או הנחת תפילין בזהירות יתרה. הצעד הקטן הזה הוא הסנטימטר שיכול להכריע את הכף ולהכניס אותנו אל תוך מעגל הגאולה.

אל לנו לשכוח את אחינו היהודים שעדיין נמצאים בשינה עמוקה, אלו שאינם זוכים לשמוע את קול התורה או לראות את הניסים הגדולים. תפקידנו הוא להתעורר בעצמנו ולהיות האור שיעיר גם אחרים. הרכבת של הגאולה כבר דוהרת, והפעמונים מצלצלים בכל עוז. המציאות הבינלאומית והנסים בארץ ישראל הם הוכחה חותכת לכך שאנו נמצאים ברגעים היסטוריים. מי שיזכה להתעורר בזמן, להודות על הטוב ולעשות צעד של אמונה, יזכה להיות חלק מהגאולה השלמה שקרבה ובאה. בואו נרים את העיניים לשמיים, נגיד תודה על מה שיש ונתפלל שנזכה לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים במהרה בימינו אמן.