הרב ליאור גלזר: "החיים נמדדים דווקא באווירה שאתה יוצר"

בעולם המודרני שבו אנו חיים, נדמה לעיתים כי המרוץ אחרי ההישגים, הכסף והמעמד משכיח מאיתנו את הדברים הבסיסיים ביותר. אנו מוצאים את עצמנו מוצפים בחדשות, בלחצים ביטחוניים ובדאגות יומיומיות, ושוכחים לעצור לרגע ולומר תודה. אך אם נעמיק במבטנו, נגלה כי המפתח לאושר האמיתי אינו נמצא במה שיש לנו בכיס, אלא באווירה שאנו מייצרים סביבנו ובאופן שבו אנו בוחרים לראות את המציאות.

הימים שבהם אנו נמצאים אינם פשוטים כלל. המציאות הביטחונית והחברתית מעמידה אותנו בפני אתגרים לא מבוטלים. רבים חשים חרדה, לחץ וחוסר ודאות. יש מי שמספרים בבדיחות הדעת על אותו אדם שהתקשר לפיקוד העורף ודיווח על נפגע חרדה. כשנשאל מה קרה, השיב כי חמותו הגיעה לבקר לרגל החג בעיצומה של המלחמה, וכי הגדת הפסח שבידה רמזה לו שהיא מתכננת להישאר זמן רב. מעבר להומור, הסיפור הזה משקף אמת עמוקה: לעיתים הניסיונות הביתיים והאישיים שלנו מאתגרים אותנו לא פחות מהטילים שבאוויר.

אחד המרכיבים המרכזיים בבניית חוסן יהודי הוא היכולת להכיר בטוב. אנו נוטים לקבל את המובן מאליו כדבר שבשגרה, אך האמת היא שכל נשימה ונשימה היא נס בפני עצמו. נסו לדמיין אדם שנכנס בטעות לאולם אירועים בבני ברק, ובטוח שהוא הגיע לחתונה של חברו. לפתע, כל הקהל נעמד על רגליו ומתחיל לשיר לו "חיים, חיים ושלושלום" בהערצה עצומה. האיש מבולבל, הוא לא מבין מה פשר הכבוד הגדול. רק לאחר זמן מה מתברר כי הוא נכנס בטעות ל"סעודת הודיה" של תורם כליה, והנוכחים היו בטוחים שהוא האיש שהציל חיים.

כשהתבררה הטעות, האיש יצא החוצה, הביט לשמיים ואמר לעצמו תובנה מדהימה: אם על מחשבה בלבד שתרמתי כליה אחת זכיתי לכזו הערצה ולכזו שירה, מה עלי לומר לקדוש ברוך הוא שנתן לי שתי כליות בחינם? מה עלי לומר על הלב שפועם, על העיניים שרואות ועל הרגליים שנושאות אותי? אנו שוכחים להודות על ה"חבילה" השלמה שקיבלנו מהבורא ללא כל תמורה. ההודיה הזו היא לא רק חובה דתית, היא התרופה הטובה ביותר לדיכאון ולחרדה.

המסורת היהודית מלמדת אותנו על שתי דרגות של התמודדות עם קושי. הדרגה הראשונה היא זו של אהרון הכהן. כאשר מתו שני בניו ביום חנוכת המשכן, נאמר עליו "וידום אהרון". זוהי דרגה גבוהה מאוד של אמונה, שבה האדם שותק מול גזירת שמיים, מקבל אותה בהכנעה ובידיעה שהכל מאת השם. אך ישנה דרגה גבוהה עוד יותר, הדרגה של דוד המלך. דוד המלך אומר בתהילים "למען יזמרך כבוד ולא יידום". דוד המלך מלמד אותנו שלא מספיק לשתוק, צריך לשיר. גם מתוך המערות, גם כשנרדף על ידי אויביו, דוד המלך לא הפסיק להודות ולזמר. השירה הזו הופכת את הקושי למשהו אחר לגמרי. היא מרוממת את האדם מעל המציאות הגשמית ומחברת אותו למקור השמחה.

כשאנו מדברים על איכות חיים, אנו נוטים למדוד אותה בכסף. אך האמת היא שהחיים נמדדים באווירה. דמיינו מצב שבו אתם צריכים לבחור בין שתי מסעדות ביום קיץ לוהט. במסעדה אחת המנה עולה מאה שקלים ויש בה מזגן מקפיא ונעים. במסעדה השנייה המנה עולה ארבע מאות שקלים, האוכל יוקרתי יותר, אך אין בה מזגן והחום בלתי נסבל. ברור שכל אדם בר דעת יבחר במסעדה הזולה יותר עם המזגן. מדוע? כי האווירה חשובה יותר מהתוכן של הצלחת.

כך גם בבית היהודי. הילדים שלכם לא יזכרו אם היו חמישה סלטים על השולחן בשבת או עשרים. הם יזכרו את האווירה. הם יזכרו אם אבא היה בשמחה, אם אמא נתנה מילה טובה, אם היה אור ורוגע בבית. האווירה הזו היא המזגן הרוחני של הבית. אדם יכול לחיות בבית מפואר עם רהיטי יוקרה, אך אם האווירה עכורה, הבית הופך לכלא. לעומת זאת, בית פשוט מלא בשירה, בהודיה ובפרגון הופך לגן עדן עלי אדמות.

הכוח של המילה הטובה הוא עצום. אנו רואים זאת אצל אברהם אבינו. כאשר ירד למצרים עם שרה אמנו, הוא ידע שהמצרים עלולים לפגוע בה בגלל יופייה. המדרש מספר שהוא הכניס אותה לתוך תיבה כדי להסתירה. נשאלת השאלה, איך אישה בדרגתה של שרה אמנו, שהייתה נביאה גדולה יותר מאברהם, הסכימה להיכנס לתוך מזוודה? התשובה נמצאת במילים שאמר לה אברהם רגע לפני: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את". המחמאה הזו, ההכרה ביופייה ובערכה, נתנה לה את הכוח והגמישות הנפשית לעשות את מה שביקש ממנה, גם אם זה היה לא נעים פיזית. מילה טובה מהבעל לאישה, או מהאישה לבעל, יכולה לשנות את כל הדינמיקה המשפחתית.

עלינו לזכור כי המבט שלנו על העולם הוא מוגבל. אנו רואים רק את ה"כאן ועכשיו", ולכן אנו נלחצים מכל עיכוב או קושי. אך בעולם האמת, המציאות נראית אחרת לגמרי. ישנו סיפור על חסיד שביקש מרבו שיבטיח לו שיעזור לו גם לאחר פטירתו. הרבי הבטיח, והחסיד אכן הגיע לקברו של הרבי לאחר זמן מה עם רשימת בקשות ארוכה. הוא בכה והתפלל, אך דבר לא השתנה. בחלומו הופיע הרבי ואמר לו: כשמדברים מהעולם הזה, הצרות נראות נוראיות. אבל כשאני נמצא כאן, בעולם האמת, אני רואה שהכל לטובתך. אני רואה שכל צרה וכל ניסיון הם חלק מתוכנית מדויקת שנועדה להטיב איתך. לכן, קשה לי להתפלל שיבטלו את מה שטוב עבורך.

כאשר תגיע הגאולה השלמה, אנו נבין שכל מה שעבר עלינו היה לטובתנו. אנו נראה איך כל דמעה הפכה לפנינה וכל קושי הפך למדרגה. חז"ל מספרים שבסעודת העתיד לבוא, הקדוש ברוך הוא יבקש מאברהם, מיצחק ומיהושע לברך על הכוס, וכל אחד מהם יסרב בגלל סיבה מסוימת. לבסוף יגידו לדוד המלך: קום וברך. והוא יאמר: אני אברך, ולי נאה לברך. מדוע דווקא דוד? כי הוא זה שידע לקחת את כל הצרות, את כל הרדיפות ואת כל הכאב, ולהפוך אותם למזמורי תהילים. הוא זה שלימד אותנו לשיר גם בתוך החושך.

לסיום, הבה נקבל על עצמנו להוסיף קצת יותר "אווירה" לחיים שלנו. פחות ביקורת, יותר פרגון. פחות תלונות על מה שחסר, יותר הודיה על מה שיש. כשאדם חי באווירה של שירה, של שמחה ושל הכרת הטוב, הוא הופך להיות כלי קיבול לברכה של הקדוש ברוך הוא. שנזכה כולנו לעבוד את השם בשמחה, לראות את הטוב שבכל יהודי, ולחיות חיים מלאי משמעות ואמונה, ובקרוב ממש נזכה לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים מתוך שירה וריקודים. אמן ואמן.