הרב שמעון הרטמן: "מה באמת נותן את האפשרות לחיות כאן במדינה?"

במהלך ימי המילואים הארוכים המלווים את עם ישראל מאז פרוץ המלחמה האחרונה פנה לוחם שסיים 530 ימי שירות אל המרצה בשאלה המהדהדת בלב רבים מאיתנו והיא מה הקשר המהותי בין חגיגות העצמאות לבין הזיכרון הכואב של השביעי באוקטובר. התשובה לשאלה זו אינה טמונה רק בדפי ההיסטוריה אלא בעיקר ברובד העמוק של הנפש היהודית ובהבנה כי אנו חיים בתקופה המשלבת בתוכה אירועים כבירים החל מחג הפסח דרך יום השואה ויום העצמאות ועד לחג השבועות ויום ירושלים. כל התאריכים הללו אינם עומדים בפני עצמם אלא מהווים שרשרת אחת של משמעות המגדירה מי אנחנו ומדוע אנו נלחמים על הבית הזה.

ההימור הגדול של שנת תשח

כדי להבין את עוצמת הקיום שלנו עלינו לחזור אל רגעי ההקמה של המדינה באותם ימים של שנת 1948 כאשר המערכה הייתה על סף תהום. ההיסטוריה מספרת כי כאשר נשאל הרמטכ"ל דאז מה הסיכוי לנצח במלחמה הוא השיב כי הסיכוי עומד על 50 אחוזים בלבד. זוהי אמירה מטלטלת עבור מנהיג צבאי שאמור להפגין ביטחון מוחלט אך היא שיקפה את המציאות הקשה של כוחות דלים אל מול צבאות ערב. באותם ימים התקיים דיון גורלי במטכ"ל בהשתתפות דוד בן גוריון סביב השאלה לאן לשלוח שישה תותחים בלבד שהגיעו לארץ. המלחמה על ירושלים הייתה קשה מנשוא וכללה קרבות פנים אל פנים בתוך העיר העתיקה עד שזו נפלה בידי הירדנים. עם זאת הסכמי שביתת הנשק הותירו בידינו מובלעת אסטרטגית אחת והיא הר הצופים שנשאר כאי בתוך שטח ירדני ושימש עדות חיה לכך שהקשר לעיר הקודש מעולם לא ניתק באמת.

משנת תשכז ועד לשחרור הכותל

19 שנים חלפו במתח מתמיד ובמרוץ חימוש בלתי פסק עד שהגענו לשנת 1967. המזרח התיכון בער כאשר נאצר נשיא מצרים גירש את כוחות האו"ם וסגר את מיצרי טיראן צעד המהווה הכרזת מלחמה לכל דבר. עם ישראל נכנס לתקופת ההמתנה המפורסמת שבועיים של חרדה קיומית בהם הצבא חולק לשלוש חזיתות מול מצרים סוריה וירדן. למרות הניסיונות לשמור על השקט בגבול הירדני המלך חוסיין הוטעה על ידי דיווחים שקריים מרדיו קהיר על כיבוש תל אביב והחל להפגיז את ירושלים. התגובה הישראלית הייתה מהירה והובילה לקרבות גבורה בנקודות אסטרטגיות כמו גבעת התחמושת שם נפלו 39 צנחנים בקרב הירואי. בסופו של דבר הכוחות בפיקודו של מוטה גור הגיעו אל הר הבית ואל הכותל המערבי והחזירו את הריבונות היהודית אל המקום הקדוש ביותר לעם לאחר דורות של געגועים.

ההבדל שבין הקיום הפיזי למשמעות הרוחנית

כאן מגיע הרובד המחשבתי העמוק המבדיל בין יום העצמאות ליום ירושלים ובין חג הפסח לחג השבועות. ניתן לומר כי חג הפסח העניק לנו את היכולת הפיזית להתקיים כעם חופשי אך רק חג השבועות במעמד הר סיני העניק לנו את התוכן ואת הסיבה מדוע להיות עם. באותו אופן יום העצמאות בתשח יצר עבורנו את המסגרת המדינית והטכנית את הבית הפיזי שבו אנו חיים אולם יום ירושלים הוא זה שמספק את התשובה לשאלה המהותית ששואל הדור הצעיר והיא מדוע עלינו לחיות דווקא כאן בתוך סבך של מלחמות ופיגועים ולא במקום שקט יותר כמו בלגיה. ירושלים והקשר לשורשים הם ה"למה" הגדול שמאפשר לנו לשאת כל "איך" קשה ככל שיהיה.

השיעור של ויקטור פראנקל בתופת של אושוויץ

התובנה הזו בדבר חשיבות המשמעות התפתחה בצורה העוצמתית ביותר מתוך החושך הגדול של השואה. ויקטור פראנקל שהיה פסיכיאטר בעל שם בווינה מצא את עצמו במחנה ההשמדה אושוויץ למרות שהייתה בידו ויזה לארצות הברית. הוא בחר להישאר עם הוריו ומשפחתו מתוך תחושת אחריות מוסרית. בזיכרונותיו הוא מתאר רגע שבירה בחדר המכונה הסאונה שם הופשט מכל נכסיו ומכבודו האנושי. לאחר שספג בעיטה מחייל נאצי ונפל לקרקע הוא חש כי אין עוד טעם לחיים אולם אז קם יהודי אחר ששימש כאסיר בתפקיד שומר ועזר לו לקום תוך שהוא מזכיר לו כי רק היום הראשון הוא הקשה ביותר. פראנקל הבין באותו רגע כי המשמעות של חייו נגזרת מהיכולת לעזור לאחר ומהתקווה למצוא את משפחתו ביום המחר. בספרו המפורסם האדם מחפש משמעות הוא קובע כי אלו ששרדו את המחנות לא היו בהכרח החזקים פיזית אלא אלו שהיה להם סיבה חזקה לחיות למענה.

הזיכרון האישי והמעבר מכאב לתקומה

סיפורה של המשפחה הפרטית מביא את הדיון הזה אל המציאות הישראלית המדממת. סבתי הגיעה לאושוויץ מהונגריה בשנת 1944 עם משפחה ענפה שכללה שנים עשר ילדים ושבעה עשר אחיינים. ברציף הרכבת דוקטור מנגלה הפריד בינה לבין אחייניתה הקטנה רחלי והבטיח לה כי הן ייפגשו מחר הבטחה שלא קוימה מעולם. הסבתא שרדה את התופת עלתה לארץ והקימה משפחה חדשה אך הכאב המשיך ללוות אותה כאשר בנה שמוליק נפל במהלך אימון צבאי לאחר מלחמת יום הכיפורים. ברגע מטלטל אחד ביום הזיכרון היא הסבירה לנכדה את ההבדל התהומי שבין השואה למציאות של ימינו. היא ציינה כי ביום אחד באושוויץ נרצחו יותר יהודים מאשר בכל מערכות ישראל גם יחד. ההבדל אינו טמון בעוצמת הרוע של האויב אלא בעובדה שהיום יש לנו מדינה וצבא שמגינים עלינו.

בין בארי לאושוויץ המשמעות של ריבונות

כאשר אנו מתבוננים על אירועי השביעי באוקטובר ובמיוחד על מה שהתרחש בקיבוץ בארי עולה השאלה האם חזרנו לימי השואה. ישנם המסתייגים מהשימוש במילה שואה לתיאור אירוע זה אך הרוחניות של הדברים מלמדת אותנו שיעור אחר. בשואה הסבל נמשך שש שנים ארוכות שבהן אף אחד לא הגיע להציל את היהודים המובלים לטבח. בשביעי באוקטובר למרות המחדל הנורא והכאב הבלתי נתפס המדינה והצבא התעשתו בתוך שעות ספורות. לוחמים ואזרחים קפצו מכל עבר כדי להילחם ולהציל חיים וביום המחרת התמונה כבר הייתה שונה לחלוטין. זהו ההבדל שבין עם חסר ישע לבין עם ריבון שיש לו סיבה להילחם. המלחמה הזו כואבת ככל שתהיה מזכירה לנו את ה"למה" שלנו ומאחדת אותנו סביב ההבנה כי הקיום שלנו בארץ הזו אינו מקרי אלא נובע משליחות היסטורית עמוקה. רק מתוך האחדות והחיבור למשמעות הקיום נוכל לעמוד מול כל אתגר ולהבטיח כי המחר שעליו חלמו דורות של יהודים אכן יגיע.