אב השכול רפי ארווס בראיון מצמרר: "הרגשתי שהבן שלי לא יהיה איתי"

בבוקר שבו עזב שי ארווס את ביתו, ב-7 באוקטובר, נותר אחריו חדר דומם: סדינים על המיטה, בגדים תלויים בארון, ריח שנשאר באוויר – חיים שנקטעו, אך לא פסקו מהדהד.

"אני נושם את שי," אומר אביו. "אני חי אותו, בכל יום, בכל דקה."

כשפורצת מלחמה, האובדן הוא לא רק אישי – הוא נוגע בלב האומה כולה. ומבעד לדמעות, הסיפור של שי מגלה אמת גדולה על הדור הזה: דור שנחשב לרגעים דור של מסכים – והוכיח שהוא דור של הקרבה, גבורה ואהבת הארץ.

רגעי השבר – ורגעי האמונה

"ידעתי שיום אחד תידפק הדלת," משתף האב בתחושת החרדה שקדמה למלחמה. וכשהרגע הגיע – שלושה קצינים מעבר לדלת, ואשתו זועקת: "תלכו מפה! יש עוד חייל מתחת לבית!"
אבל לא היה עוד חייל. שי לא חזר.

מאז, הבית השתנה. החיים השתנו. אך הזיכרון נותר חי: "שי היה אהבת חיי," מספר האב. "קשר של אמון נדיר. שעות של שיחות. לב רחב ואינסופי."

שי – נשמה של חסד

המעשים ששי עשה, לא חיכו לכותרות. הוא טיפל בניצולי שואה, ארגן חברים לצביעת בתים לנזקקים, נשא שקיות של זקנים במדרגות – בלי לבקש תודה.
"נתינה בלי גבולות," מספר האב. "אהבת חינם אמיתית."

מפגש עם ירדן ביבס – חיבור בין עולמות כאובים

באחד הרגעים המרגשים שלאחר נפילתו, פגש האב את ירדן ביבס, אביהם של שירי וילדיה הי"ד. הוא העניק לו מתנה סמלית – שוקולד קטן, מתוך המעט שהותיר שי אחריו.
"ביקשתי ממנו," מספר האב, "כשתסיים לאכול – אל תזרוק את שי. תניח אותו. תזכור אותו."
ובמבט עיניים חרישי, בלי מילים – עבר ביניהם מסר של נשמות.

הזכרונות שלא מרפים

רגע לפני שיצא לקרב, תיעד שי ברכה קצרה: ציצית מבצבצת מתוך מדיו, והבטחה פשוטה וגדולה:
"אם אצא מהמלחמה הזאת – אני מתחייב לשים ציצית כל חיי."
המילים הללו, והתמונה, חרוטות בלבו של האב לעד.

בהמשך, סיפר אחד מחבריו לנשק כיצד מצא את כיפתו השחורה של שי, והחזיר אותה למשפחה – זיכרון קטן אך עצום.

ממשיכים את הדרך

המשפחה הכניסה ספר תורה לעילוי נשמת שי וחבריו שנפלו.
"זו הדרך להמשיך," אומר האב. "כל פעולה של עשייה – היא תדלוק חדש לנפש."

צוואת החיים של שי

"תהיו בשמחה," היה אומר שי. "תפזרו טוב בעולם."

גם אחרי נפילתו, זה המסר שמאיר את הדרך: חיוך קטן, מעשה טוב, שמחה אמיתית – אלו הם נרות נשמתו של שי ארווס בן רפאל ז"ל, שממשיכים להאיר בנו.