היום שבו השמיים חשכו: 73 לוחמים נפלו באסון המסוקים

בליל ב' באדר א' תשנ"ז, 4 בפברואר 1997, התרחשה אחת הטרגדיות הקשות והכואבות ביותר בתולדות צה"ל - אסון המסוקים.

שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, שהובילו לוחמים לדרום לבנון במסגרת פעילות ביטחון שוטפת ברצועת הביטחון, התנגשו זה בזה מעל עמק החולה, סמוך למושב שאר ישוב.

בפיצוץ העצום נהרגו 73 לוחמים, בהם לוחמי גולני, לוחמי חיל ההנדסה, מפקדים, אנשי צוות מסוקים ורפאים. אף אחד מהנוסעים לא שרד.

ישראל כולה הוכתה בהלם. בפעם הראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים הורגשה תחושת שכול קולקטיבית עמוקה כל כך. העיתונים הוכתרו בשחור, מדורות זיכרון הדלקו בכל פינה, ועשרות אלפי ישראלים נהרו לזירות הזיכרון.

הרבנות הצבאית פעלה ללא לאות לזיהוי גופות הנופלים - תוך שמירה על כבוד המת ברוח ההלכה היהודית, במאמץ אדיר ורגיש.

בעקבות האסון נערכו בכל רחבי הארץ עצרות תפילה המוניות לעילוי נשמות הנופלים. בתי כנסת בכל הארץ קיימו אזכרות, אמירת תהילים, והוסיפו תחינות לשלום חיילי צה"ל, מתוך הבנה עמוקה כי גם בעת אסון - תחושת האחדות בעם נובעת מהשורש היהודי המשותף.

האסון עורר גם דיון ציבורי נוקב על המשך הנוכחות הצבאית ברצועת הביטחון בלבנון. רבים החלו לשאול שאלות על המחיר הנדרש לשמירה על ישובי הצפון, ובשנים שלאחר מכן התרחש שינוי בעמדת הציבור כלפי ההימצאות בלבנון - שינוי שהוביל לבסוף לנסיגת ישראל בשנת 2000.

בזירת ההתרסקות הוקם אתר ההנצחה "אנדרטת אסון המסוקים" - מקום שקט ורב עוצמה בו חקוקים שמות כל הנופלים, על רקע השדות הירוקים של עמק החולה.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו מרכינים ראש בכאב עמוק במיוחד לזכר 73 גיבורי אסון המסוקים - אלו שלא נפלו בקרב מול האויב, אלא בדרכם להגן על המולדת, באמונה ובאחווה.