מלחמת ההתשה: שלוש שנים "נעלמות" שגבו את חיי 1,424 מאחינו

מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, לא בא שלום לאזור. במקום זאת, נכנסה ישראל לתוך מלחמה מתמשכת וקשה - מלחמת ההתשה.

מלחמה זו נמשכה משנת 1967 ועד 1970, כשהאויב המרכזי היה מצרים, אך עימותים קשים נרשמו גם בחזיתות ירדן, סוריה והחזית הפלסטינית.

מלחמת ההתשה הייתה שונה ממלחמות קודמות: היא לא נועדה להשיג הכרעה בשדה הקרב, אלא לשחוק את רוח היריב ולגרום לו להתשה מתמשכת של כוח האדם והמשאבים.

במסגרת קרבות בלתי פוסקים לאורך תעלת סואץ, עשרות הפגזות יומיות, פשיטות קומנדו, קרבות אוויר והפגזות ארטילריה - נפלו מאות חיילי צה"ל.

המחיר היה כבד: במהלך מלחמת ההתשה נהרגו 1,424 חיילי צה"ל, והפצצות כבדות גרמו גם לאבדות בקרב אזרחים בעורף.

סיפור גבורה מרגש מאותם ימים הוא סיפורם של לוחמי המעוזים על גדות התעלה. לוחמים אלה, רובם צעירים בשירות חובה, החזיקו בעמדות קטנות ומבודדות, תחת אש בלתי פוסקת, במשך חודשים.

בתנאים פיזיים קשים ובתחושת בדידות איומה, המשיכו לוחמי המעוזים למלא את משימותיהם, להגן על הגבול, ולשמור בעקשנות על חיי תושבי ישראל.

הפן היהודי דתי במלחמה זו בא לידי ביטוי עמוק ברוח המפקדים והחיילים: רבים מהלוחמים ציינו אז כי הם חשים שהם מגִנים על "ארץ אבות", על גבולות שהובטחו לאבותינו. תפילות ספונטניות נישאו בעמדות הקרב, ולוחמים רבים נשאו עמם ספרי תהילים קטנים. רבנים צבאיים נשלחו לעמדות הקדמיות כדי לחזק את רוחם של החיילים ולעודד אותם, מתוך תחושת שליחות דתית והיסטורית - להיאבק למען קיומו הפיזי והרוחני של העם היהודי בארץ ישראל.

במהלך הקרבות נוצרה לראשונה המסורת הצבאית של חלוקת "חוזק ומגן" - חוברות תפילה וברכה קצרות ללוחמים בחזית.

בסיום המלחמה, בתום תיווך אמריקני, הושגה הפסקת אש. אך המחיר - הדם שנשפך, השכול, והחוויות הקשות - הותירו חותם עמוק על החברה הישראלית.

ביום הזיכרון, אנו מרכינים ראש לזכרם של גיבורי מלחמת ההתשה - אותם לוחמים שהחזיקו בעמדות הקדמיות לא רק בגופם, אלא גם ברוחם, ונשאו בליבם את אמונת הדורות כי "עם ישראל חי".