שנתיים הוא חיכה לרגע הזה. אבל אז, כשהרגע סוף סוף הגיע… הוא פספס אותו.

רבי ראובן קרלנשטיין זצ״ל נזקק להשתלת כליה. בגלל סוג הדם הנדיר שלו, הוא המתין זמן רב עד שתימצא כליה מתאימה.
לאחר שנתיים של המתנה נסע למיאמי עם מקורב שליווה אותו, שם - כך נאמר לו - סיכויים גדולים יותר למצוא כליה מתאימה.

ההוראה מבית החולים הייתה ברורה: ״מהרגע שאתם נוחתים הטלפון חייב להישאר זמין, כי בכל רגע יכולה להגיע הבשורה".
והנה, דווקא ברגע הקריטי - הטלפון של המלווה היה כבוי. כשהדליק אותו, כמעט פרחה נשמתו.

הודעה מבית החולים:

״נמצאה כליה מתאימה", הבהיקה הודעה מבית החולים. אבל היה כבר מאוחר מדי, והכליה ניתנה למטופל אחר.
המלווה נשבר: ״רבי ראובן, בגללי הפסדנו הכל!״

אבל אז קרה משהו שאיש לא ציפה לו. רבי ראובן התחיל לרקוד ולשיר: ״עד הנה עזרונו רחמיך!״
המלווה הביט בו בתדהמה: ״על מה הרב רוקד?! איבדנו את הכליה!״

הביט בו רבי ראובן ואמר: ״הכליה הזאת לא הייתה טובה בשבילי. אם היא הייתה טובה בשבילי - הקב״ה היה גורם לך לפתוח את הטלפון. אם לא פתחת, סימן שהיא לא הייתה שלי. אני לא יודע למה. אני לא יודע מה הסיבה. אבל אני יודע דבר אחד: אם הקב״ה לא נתן לי אותה - היא לא הייתה טובה בשבילי. אז במקום לבכות על מה שלא קיבלתי, אני רוצה להודות לו על מה שהוא כן עשה. בוא", הושיט יד למלווהו, "תרקוד איתי".

זמן קצר לאחר מכן התברר שהייתה בעיה בכליה. האדם שקיבל אותה - נפטר.
ואז כולם הבינו מה שהרב כבר הבין בהתחלה:

מה שנראה באותו רגע כמו אסון - היה חסד. מה שנראה כמו פספוס - היה הצלה.

אנחנו לא תמיד מבינים למה דלת נסגרת. למה משהו שכל כך רצינו, דווקא מתרחק מאיתנו. אנחנו רואים רק את הרגע, אבל הקב״ה רואה את כל התמונה.

לפעמים, הדבר שאנחנו בוכים עליו היום, הוא בדיוק הדבר שעליו נודה לה׳ מחר.

אמונה אמיתית היא לא להודות לה׳ רק כשהכל מסתדר אלא להודות לו גם כשהכל 'לא מסתדר'.