יש רגעים בחייו של אדם שבהם נפתחת לפניו דלת. הזדמנות שאינה דומה לכל מה שהיה קודם לכן. רגע קטן, לכאורה, שיכול לשנות מסלול של חיים שלמים. לעיתים זו החלטה אחת, פגישה אחת, מילה אחת שנאמרה בזמן הנכון, והאדם מוצא את עצמו במקום אחר לגמרי.
אלא שלא תמיד האדם מזהה את ההזדמנות כשהיא מגיעה. הוא ממשיך בשגרת חייו, דוחה למחר, אומר לעצמו שעוד יהיה זמן, ורק לאחר שהדלת נסגרת הוא מבין איזו שעת רצון גדולה הייתה מונחת לפניו. זו טרגדיה.
ויש גם הזדמנות אחת שאינה דומה לשום הזדמנות אחרת. כזו שלא רק יכולה לשנות את מעשיו של האדם, אלא לשנות את האדם עצמו. הזדמנות למחוק עבר, לתקן את מה שנשבר, לפתוח דף חדש ולהתחיל מחדש.
זו עבודת התשובה.
הקב"ה ברא את האדם והביאו לתוך עולם גשמי. עולם של ניסיונות, נפילות והתמודדויות. לא מצופה ממנו לא ליפול ולא להיכשל, אבל כן מצופה ממנו לבחור נכון, לקום מן הנפילה, ולשוב אל מי שבראו, בבחינת "שבע יפול צדיק וקם". וכנגד חולשותיו של האדם נתן לו הקב"ה את הכוח הגדול ביותר. הוא העניק לו את האפשרות לשוב בתשובה.
רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל אמר: "החטא הגדול ביותר הוא, שיהודי שוכח שהוא בן של מלך". אדם עלול להיכשל, אך אסור לו לשכוח מי הוא באמת. בן מלך אינו נמדד רק ברגע שבו הוא נפל, אלא גם ביכולת שלו לקום ולשוב אל אביו.
וכך הפסוק אומר: "שבע יפול צדיק וקם".
ואמרו בעלי המוסר, כי הפסוק אינו בא לומר 'לא נורא אם נפלת, קום ותתחיל מחדש'. ממש לא! הפסוק מלמד אותנו כי הנפילה היא חלק בלתי נפרד משלבי העלייה. אי אפשר לעלות, בטח שלא להגיע לפסגה, בלי ליפול. כל נפילה היא מדרגה לשלב הבא בעלייה. מהנפילה לומדים ומתחשלים, קמים, וממשיכים הלאה מאותו מקום. לא חוזרים להתחלה ולא מתחילים מחדש. אלא נופלים, קמים, ממשיכים בכוחות מחודשים…
בעניין הזה, מובא משל נפלא בשם המגיד מדובנא: מלך גילה ששלושה משריו הנאמנים פרצו לאוצרו. הוא יכול היה להענישם מיד, אך בחר להגיע אליהם בעצמו כשהוא מחופש לאדם פשוט, ולהזהיר אותם: "אני יודע מה עשיתם. עוד מעט יבואו לקחת אתכם. השליכו את כל הראיות, והשיבו את אשר לקחתם". שניים מהם שמעו בקולו וניצלו. השלישי התעלם מההזדמנות שנפתחה בפניו ונענש.
כמה עמוק המשל הזה נוגע אלינו. הקב"ה יודע את כל מעשינו, ובכל זאת אינו סוגר את הדלת. הוא נותן לאדם זמן לשוב, להתחרט, להתוודות ולקבל על עצמו שלא לשוב עוד לדרך הרעה.
אלול עבר, ראש השנה חלף, עשרת ימי תשובה בעיצומם, ויום הכיפורים אוטוטו מגיע.
הקב"ה אינו מחפש את האדם כדי לדחות אותו, אלא כדי לקבל אותו. אל יאמר האדם: "כבר ניסיתי לשוב ונכשלתי". הרי הקב"ה הוא אין־סוף ואין גבול לרחמיו. כשם שאין גבול ליכולתו של הבורא, כך אין גבול בקבלת התשובה ואין גבול ליכולתו של האדם לשוב אליו. גם אם נפל פעם אחר פעם, כל עוד נשמתו בו - הדלת פתוחה.
אולי זה החשבון הנוקב ביותר שעל האדם לעשות: לא רק על מה שנכשל, אלא על כל ההזדמנויות שקיבל וכמה מהן ניצל או פספס. כי לפעמים כל חייו של אדם תלויים ברגע אחד שבו הוא מזהה שהדלת נפתחה ופשוט נכנס.
בואו ננצל את הימים והשעות. בואו ננצל את ההזדמנות. מי יודע, אולי בפעם הבאה נצליח…
גמר חתימה טובה!
