למה מדליקים מדורות בל״ג בעומר? 8 סודות שלא הכרתם

יום הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, הלוא הוא ל"ג בעומר, הפך ברבות השנים לאחד המועדים המרגשים ביותר בלוח השנה היהודי. רבבות עולים למירון, ואלו שנשארים בערים וביישובים מתאספים סביב מדורות דולקות המאירות את חשכת הלילה. אך האם עצרנו פעם לשאול מהו פשר המנהג הזה? מדוע דווקא אש? מדוע דווקא מדורות ענק?  מתי החל המנהג הזה, האם יש לו מקור ברבותינו הראשונים? הרב יניב עזיז ראש מענה ההלכה, מסביר: כי מנהג זה הופיע לראשונה בכתבי רבנו עובדיה מברטנורא ששלח מכתב לאחיו בשנת רמ"ט לפני 540 שנה, ושם הוא מספר לו אודות המנהג שנוהגים בי"ח באייר עולים לציונות של התנא רבי שמעון בר יוחאי ועושים מדורות גדולות, ומשליכים לתוכו חתיכות בגדים לכבוד התנא רבי שמעון.

וברבותינו ישנם לפחות שמונה טעמים עמוקים, השזורים בדברי חז"ל, בתורת הנסתר ובהיסטוריה של עם ישראל, המעניקים לאש משמעות רוחנית שחורגת מעבר ללהבה הפיזית.

הטעם הראשון: כבודו של מלך

הגמרא והרמב"ם פוסקים הלכה מעניינת בנוגע למיתת מלכים. כאשר מלך ישראל נפטר, נהוג לשרוף את חפציו האישיים, מיטתו ובגדיו. מעשה זה אינו חלילה ביזוי של הרכוש, אלא להפך, הוא נועד להראות לכל כי המלך היה כה רם ונישא, עד שאין אדם אחר בעולם שראוי להשתמש בחפציו לאחר לכתו. האש מסמלת את הייחודיות ואת הבלעדיות של המלכות.

 כמו שנאמר "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ־לָךְ", וביארו חז"ל שזה היה כבוד למלך שישרפו את בגדיו לאחר פטירתו.

הזמן המסוגל הגיע - שותפים של רבי שמעון זוכים לישועה! לחצו כאן >>>

רבי שמעון בר יוחאי מכונה בפי כל ישראל "מן מלכי רבנן". הוא לא היה רק תנא, אלא מלך בעולם הרוח. ולכן כותב הבן איש חי (בספרו תורה לשמה) שבזמנים קדומים היו נוהגים לשרוף ממש בגדים יקרים בהילולת הרשב"י במירון, כדי לרמוז על מעמדו כמלך שאין שני לו. המדורה היא הביטוי הפיזי להכרה שלנו בכך שתורתו של הרשב"י היא נחלת המלוכה של עם ישראל.

הטעם השני: אש מן השמיים ביום הפטירה

האידרא זוטא מתארת את רגעיו האחרונים של רבי שמעון בעולם הזה בצורה מצמררת ומלאת הוד. כתוב שם כי ביום פטירתו, כאשר גילה לתלמידיו את סודות התורה הכמוסים ביותר, שעד אותו היום נאסר עליו לגלות, ירדה אש מן השמיים והקיפה את הבית כולו. האש הייתה כה עזה עד שאיש לא יכול היה להתקרב או להיכנס פנימה ללא רשות מפורשת.

הלהבות שסבבו את הבית סימלו את השכינה הקדושה ואת עוצמת הגילויים הרוחניים שנחשפו באותו יום. המדורות שאנו מדליקים היום הן זיכרון לאותה אש אלוקית. אנו מבקשים להתחבר מחדש לאותו רגע שבו השמיים והארץ נשקו זה לזה, והאור הרוחני הפך לגלוי לעין כל.

הטעם השלישי: הוד שבהוד

על פי תורת הסוד, כל יום מימי ספירת העומר מייצג צירוף של מידות רוחניות. ל"ג בעומר חל ביום שבו המידה היא "הוד שבהוד". בעולם הקבלה, ספירת ההוד קשורה לאש ולגבורה. כאשר אנו מגיעים לשיא של ספירת ההוד, אנו מדליקים מדורה גדולה שמייצגת את העוצמה המקסימלית של המידה הזו. האש היא הכלי שדרכו מתבטאת הגבורה שהופכת להוד ולתפארת, והיא מזכירה לנו את היכולת להפוך את הדין לרחמים ואת הגבורה לאור גדול.

הטעם הרביעי: מזמור תהילים והלהבות

המקובלים מסבירים ששבעת השבועות של ספירת העומר מקבילים לשבעת הפסוקים במזמור כ"ט בתהילים, "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים". כאשר בוחנים את הפסוק המקביל לשבוע החמישי, השבוע שבו חל ל"ג בעומר, מוצאים את המילים הבאות: "קול ה' חוצב להבות אש".

הזמן המסוגל הגיע - שותפים של רבי שמעון זוכים לישועה! לחצו כאן >>>

זהו קשר ישיר ומובהק בין התאריך לבין המהות שלו. ביום זה, הקול האלוקי חוצב להבות אש בנשמות ישראל. המדורה היא התגלמות הפסוק הזה במציאות שלנו, עדות לכך שגם היום אנו מרגישים את חציבת הלהבות בלבבות, להבות של אמונה, דבקות ותשוקה לעבודת השם.

הטעם החמישי: ביטול גזירות הרומאים וקידוש החודש

רבי שמעון בר יוחאי חי בתקופה שבה הרומאים גזרו גזירות קשות על עם ישראל. בין היתר, נאסר עליהם לשמור שבת, למול את בניהם ולקדש את החודש. רבי שמעון, במסירות נפש עצומה, הצליח לבטל את הגזירות הללו על ידי שה' שלח לו שד.

בימים ההם, הדרך להודיע על קידוש החודש מירושלים לשאר חלקי הארץ ולגולה הייתה באמצעות הדלקת משואות על ראשי ההרים בכל עיר ועיר עד שכל ארץ ישראל היתה נראת כמדורה גדולה. ואחינו שבחו"ל הבאנו כי קידשו את החודש בירושלים.

הרומאים ניסו לקטוע את התקשורת הזו, אך עם ביטול הגזירה חזר מנהג המשואות לקדמותו. המדורות בל"ג בעומר הן זכר לאותן משואות שבישרו את התחדשות הלבנה, סמל ליכולת של עם ישראל להתחדש ולזרוח גם לאחר התקופות האפלות ביותר.

הטעם השישי: כמתן תורה בסיני

מעמד הר סיני מתואר בתורה כאירוע שבו "וההר בוער באש עד לב השמים". באותו מעמד קיבלנו את התורה הנגלית, אך רבי שמעון בר יוחאי גילה לעולם את נשמת התורה, את תורת הסוד. את פנימיות התורה, יום ל"ג בעומר נחשב כמעין "מתן תורה" של פנימיות התורה.

הזמן המסוגל הגיע - שותפים של רבי שמעון זוכים לישועה! לחצו כאן >>>

כשם שבסיני הייתה אש, כך גם בגילוי תורת הסוד יש אש. אנו מדליקים מדורה כדי לסמן את ההקבלה בין שני המעמדות הללו. האש מזכירה לנו שהתורה אינה רק אוסף של חוקים יבשים, אלא היא אש דת, כוח חי ותוסס שנועד לבעור בקרבנו ולטהר את מחשבותינו.

הטעם השביעי: בין אדם לחברו והכבשן

הגמרא במסכת ברכות (דף מג) מביאה דברים מופלאים בשם רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". רשב"י לומד זאת מתמר, כלתו של יהודה, שהעדיפה להישרף באש ולא לחשוף את זהותו של יהודה בדרך של ביזוי.

יש כאן מסר מוסרי עמוק ביותר. המדורה מזכירה לנו את החשיבות של כבוד הזולת. האש היא סמל להקרבה עצמית למען הזולת. תלמידי רבי עקיבא מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ובל"ג בעומר פסקו מלמות. רבי שמעון בא לתקן את החטא הזה ומלמד אותנו שהאש צריכה לבעור בתוכנו כנגד האגו שלנו, כדי שלא נפגע באחר. המדורה היא תזכורת לכך שעדיף להיכנס לאש מאשר לבייש אדם אחר.

הטעם השמיני: "בוצינא קדישא" המנורה הקדושה

בספר הזוהר הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי מכונה פעמים רבות בכינוי "בוצינא קדישא", שפירושו בארמית הוא "הנר הקדוש" או "המנורה הקדושה". הוא היה האור הגדול שהאיר את חשכת הגלות וגילה את האור הגנוז.

הזמן המסוגל הגיע - שותפים של רבי שמעון זוכים לישועה! לחצו כאן >>>

המדורות הן ביטוי ויזואלי לאותו אור גדול. אנו לא מדליקים נר קטן בבית, אלא אבוקה גדולה שתאיר למרחקים, כדי להכריז שרבי שמעון הוא הנר של העולם כולו. כל להבה שעולה מן המדורה היא ניצוץ מאותו אור אינסופי שהנחיל לנו התנא האלוקי.

מה עושים כשאין אפשרות לעשות מדורה?

בימינו, עקב מגבלות בטיחות או חוקי עזר עירוניים, לא תמיד מתאפשר להדליק מדורות ענק בשטח הפתוח. בספר "בני יששכר" מביא עצה נפלאה למי שנבצר ממנו להשתתף במדורה: להדליק בבית שבעה עשר נרות כמניין "טוב", שכן נאמר "טוב עין הוא יבורך", ורבי שמעון נקרא "טוב". הדלקת הנרות הללו בבית, מתוך כוונה טהורה ולימוד בתורת הרשב"י, יכולה לפעול ישועות גדולות ולחבר את האדם לאורו של היום.

סיפור עתיק המובא בספרי חכמי לוב מספר על שמש בית כנסת שהדליק שבעה עשר נרות בל"ג בעומר, וכאשר הגבאי גער בו על "בל תשחית", הוא נענש מן השמיים. הדבר מלמדנו כי המנהג להרבות באור ביום זה הוא קדוש ויש לו מקורות עתיקים ברבותינו זיע"א.

לסיכום, האש של ל"ג בעומר אינה רק עניין של חברה או בילוי, היא סמל למלכות, לגילוי סודות, למוסר חברתי עליון ולאור הגנוז. יהי רצון שזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן על כל עם ישראל, ונזכה שהאש שבוערת במדורות תצית בליבנו אש של אהבת השם ואהבת ישראל, עד שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו