חיים ישראל במסר אישי: "עם השנים הבנתי שהקהל לא חייב לי כלום"

יש פסוק אחד בתהילים שאני חוזר אליו לא מעט:
"אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה". פסוק קצר, אבל כזה שטומן בחובו עולם שלם.

בעולם של מוזיקה, במה, קהל ואהבה, גאווה יכולה להתגנב ללב בלי שמרגישים; מחיאות הכפיים, האנשים שמזהים אותך ברחוב, המילים החמות שאתה מקבל אחרי הופעה, זה מחמם את הלב, זה נותן כוח, אבל כאן בדיוק מתחילה העבודה האמיתית: לדעת לקחת את האהבה, בלי לתת לה לעלות לראש.

עם השנים הבנתי שגאווה לא תמיד מגיעה בצעקה, לפעמים היא שקטה. היא מגיעה לפעמים בדמות מחשבה קטנה של "אני כבר יודע", או תחושה של "כבר הוכחתי את עצמי".

ברגעים כאלה, הפסוק הזה חוזר אליי ומזכיר לי לעצור.

קריירה ארוכה מלמדת אותך משהו חשוב: הבמה לא שייכת לך, אתה רק אורח עליה. גם הקהל לא חייב לך כלום, הוא בא מרצון. והשירים, אלה שנולדו בחדר קטן ובשקט, הם רק פיקדון. אתה רק השליח שלהם.

חשוב להיות מאוד ער לזה כי כשהרגל של הגאווה נכנסת, משהו מתבלבל. הקשב נפגע, הדיוק נחלש, והלב, שהיה פתוח, מתחיל להיסגר.

בעזרת ה', אני משתדל להגיע לכל הופעה, גם אחרי כל כך הרבה שנים, בתחושה של התחלה.

אני מסביר לעצמי פעם אחר פעם: זה לא מובן מאליו שמקשיבים לך, זה לא מובן מאליו ששרים איתך, זה לא מובן מאליו שנותנים לך מקום בלב.

הבקשה המצמררת של נעים זמירות ישראל, דוד המלך עליו השלום, "אל תבואני רגל גאווה", היא לא רק תפילה בשבילי, אלא תזכורת יום־יומית.

תזכורת לשמור על ענווה, על כבוד לדרך, ועל אמת אחת פשוטה: ככל שאתה נשאר נמוך, כך השירה שלך יכולה להגיע גבוה יותר.

שבת שלום.