החטופה האחרונה הובאה למנוחות: ענבר הימן הושבה לקבר ישראל

לא כך קיוו לשוב ולפגוש בה. לא כך ייחלו ללוות אותה הביתה. אבל ענבר הימן, שנחטפה ביום הנורא ההוא, חזרה. עטופה בדגל ישראל, מונחת בדומיה על אלונקה שחורה, ומלווה בעיניים דומעות של עם שלם.

מסע ההלוויה יצא מרחובות ראשון לציון והגיע אל בית העלמין ירקון. הדרך, כמו המסע שעברה ענבר מאז אותו בוקר כתום של פסטיבל הנובה, הייתה ארוכה, בלתי נתפסת.

ענבר הייתה רק בת 27. תושבת חיפה, לוחמת לשעבר בגדוד קרקל, אמנית גרפיטי, אוהדת מושבעת של מכבי חיפה. את חייה הצעירים מילאה בצבע, בעשייה, באהבה. בפסטיבל שבו נרצחה, היא שימשה מתנדבת - "הלפרית" - שמסייעת, מארגנת, דואגת לאחרים. זה היה הטבע שלה. לעזור. לחייך. להאיר.

בין מאות המשתתפים בהלוויה, רבים נשאו שלטים. אחד מהם נכתב ביד רועדת - מילה אחת בלבד: "סליחה".
סליחה שלא הצלחנו להחזיר אותך חיה. סליחה על הזמן שעבר. סליחה על ההבטחות שנשארו בגדר תפילה.

נשים רבות לבשו ורוד - צבע שהיה הסמל שלה, החתימה שלה. PINK. זה היה השם שבו חתמה על קירות העיר, בציורי גרפיטי צבעוניים, מלאי תקווה. חולצות של אוהדי מכבי חיפה נצבעו בוורוד לזכרה. ועל גב אחת מהן נרשם המספר שמונה - כמספרה ביציע.

"תמיד הייתה בה אנרגיה אחרת", אמרו חברותיה. "כל מה שהיא נגעה בו הפך למשהו שמח. גם כשלא היה לה קל - היא צחקה בשביל כולם".

בני משפחתה, חברים וחברות, מפקדים לשעבר ודמויות ציבוריות - כולם הגיעו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, אנשי ביטחון ופשוטי עם - כולם עמדו יחד מול ארון אחד, ואמרו שלום.

השחקנית עירית קפלן פתחה את מסכת ההספדים. לא כידוענית, אלא כאישה שמרגישה את החלל:
"כולנו כאן לא רק כדי להיפרד, אלא כדי לומר תודה. על הצבעים, על הטוב, על העוצמה הנשית שהבאת איתך לכל מקום".

אחריה נשא דברים נשיא המדינה יצחק הרצוג. קולו נשבר לרגע:
"ענבר, גיבורת ישראל. לא כך צריכה ילדה של אור למצוא את סופה. לא במדינה שבה נולדה וגדלה. לא בידי רוע שאין לו פנים. שנתיים ייחלנו לרגע הזה - שלא יגיע. ובכל זאת הוא כאן. ואת - סוף סוף פה. עטופה בכבוד, בנוף שלך, במילים של אהבה".

הייתה זו הלוויה, אבל יותר מזה - טקס לאומי של כאב.
ענבר, שהייתה האחרונה מבין החטופות בעזה, סימלה עבור רבים את השבר העמוק ביותר. את הדממה שנשארה אחרי שהתופים חדלו והצעקה הפכה ללחישה.

מתאם השבויים והנעדרים, גל הירש, עמד בצד עם הורים שכולים נוספים - כולם נפגשו כאן על אדמה אחת. חלקם איבדו בנים באותו יום, חלקם השיבו את יקיריהם רק בשבוע האחרון.

השתתפותו של שר המשפטים יריב לוין עוררה תגובות סוערות. אחד מהנוכחים קרא לעברו בקול: "תעזוב. אל תעמוד כאן. לא מגיע לך".

ענבר הימן לא הספיקה להקים בית, לא זכתה להיות אם, לא הספיקה לצייר את הקיר הבא. אבל היא הספיקה להשאיר אחריה מורשת. צבע. אור. מסר.

ולנו נותר רק לאחוז בזה. לא לוותר. לא לשכוח. לא לשתוק.
כי כל עוד יש עוד חטוף, עוד אם שממתינה, עוד ילדה שלא חזרה - גם אנחנו לא חזרנו באמת.