חמישה דברים שלא ידעתם על עשרת ימי תשובה

באופן כמעט בלתי מורגש, כמו רוח שמלטפת את הקצה העליון של הנשמה, נכנסו שוב אל תוך עשרת ימי תשובה.
עשרה ימים קצרים אך כבדי משקל, שנפרשים בין ראש השנה ליום כיפור, ימים שבהם העולם עומד לדין, והלב עומד על קצהו.

ההלכה מגדירה אותנו כ"בינוניים".
לא רעים גמורים, לא קדושים שמעל למדרגת אנוש, אלא כאלה שביום אחד מסוגלים לפעול חסד אמיתי, וביום שאחריו, לשכוח למה קמנו בבוקר.
זה לא גנאי. זו המציאות.
והמציאות הזו היא הסיבה לכך שעשרת הימים הללו ניתנו, לא לצדיקים, אלא לכולנו.

הזמן שבו הלב מבקש ליפול, או להתרומם

"הבינוני" בלשון הסוגיה, אינו אדם אפור, אלא אדם מתלבט. כזה שליבו מתנדנד.
מועקה אחת יכולה להפיל אותו למטה. מילה אחת יכולה לרומם אותו מעלה.
ובעשרת הימים האלו, השם יתברך כביכול קרוב, נגיש, מאזין, וממתין.

בימים קדומים היו נוהגים לצום בכל יום מימות השבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
היום, איש לא דורש צום. אבל אפשר, וצריך, לבחור משהו קטן שמבטא רצון גדול.
כוס קפה שנשמטת מרצון, קינוח שנשאר בצד, פינוק שנדחה. לא כי אסור - אלא כי אנחנו רוצים להיות ראויים.

כי לפעמים ויתור קטן, כשהוא נעשה מלב של תשובה,
שווה יותר מאלף החלטות חסרות נשמה.

שבעה ימים, שנה שלמה

חז"ל אמרו שהשבעה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור, מקבילים לשבעת ימות השבוע -
ובמילים אחרות: "אם תיקנת את הימים, תיקנת את השנה כולה".

עכשיו זה הזמן לשקם מערכות יחסים.
להשלים. למחוק מחלוקות.
לבחור שלא להגיב. לסלוח.
לכתוב הודעה שמזמן נדחתה. להתקשר לאדם שנשכח.

יותר ממה שאנחנו כותבים במחברת התפילה,
אנחנו נכתבים בספר, של החיים.

עשרת ימים, חיים שלמים

מי שמבקש להבין מהי מהותם של עשרת ימי תשובה, שיסתכל על המילה "עשרה":
אותן אותיות של "עשירה".
הימים האלו עשירים בכל מה שחסר לנו כל השנה: התבוננות, ריכוז, התכוונות.

עכשיו הזמן. לא אתמול. לא מחר.
ולא רק בבית הכנסת, אלא גם בבית, בשיחה, באכילה, בהתנהגות שלנו מול עצמנו ומול האחר.

מי שיקח את הימים האלו ברצינות,
יוכל לשנות את כל מה שנראה לו עד כה קבוע ובלתי אפשרי.