היער השחור והנשמה היהודית: מסע שקט בין עצי עד לעולם הפנימי

תמונה אחת קטנה יכולה לעורר בתוכנו עולמות. סרטון קצר, רק שמונה שניות, שבו נראים מים זורמים בתוך יער עבות, הספיק כדי לגרום ללב של אלפים לעצור. כך בדיוק נראה העמק השקט שוונבכטל, הממוקם באזור קאלו שבגרמניה. יער מהאגדות, עטוף ירק בכל פינה, שבו הטבע מדבר בקול חרישי אך עיקש.

היער השחור נחשב לאחד האזורים המסתוריים והמרהיבים באירופה. אבל ליהודי שמביט לעומק, לא מדובר רק באתר טבע. זהו חלון פנימי, מראה שמשקפת את מה שקורה בתוך הנפש. כשמסתכלים על המים, על הסלעים המכוסים בטחב, על הקרניים הדקות של השמש שמצליחות לחדור מבעד לענפי האורן, מתעוררת שאלה: מה זה אומר לי?

בספר התהילים נאמר "על מי מנוחות ינהלני". גם כאשר הדרך מלאה סיבוכים ונראית חסומה, יש נקודה של רוך ושל שקט שממשיכה לזרום בתוכנו. לא תמיד צריך סערה. לפעמים דווקא השקט, הרצף, ההתמדה - הם הסימן לחיים אמיתיים.

רבי נחמן מברסלב דיבר על כך רבות. לדעתו, לשוחח עם השם בשדה פתוח, בטבע, זו אחת הדרכים הכי טהורות להתקרבות. מקום שבו אין מסכות. רק אדם, נשמה, והבורא שמקשיב באמת. מה שנראה כמו יער קסום, הופך להיות חדר תפילה בלי תקרה.

ויש כאן גם מימד היסטורי. גרמניה אינה רק מדינה מערבית. היא אדמה שזוכרת. האדמה הזאת ספוגה בזיכרון של קהילות יהודיות שפרחו ואחר כך נגדעו. ועכשיו, דווקא כאן, דווקא מתוך המקומות ההם, מתעורר רגש אחר. לא של שכחה, אלא של תיקון. לא כדי למחוק את העבר, אלא כדי לנשום קדימה, עם כל מה שהיה.

המים שזורמים בין הסלעים לא צועקים. הם רק זורמים, בעקביות, בלי פחד. וזה אולי המסר החזק ביותר לכל יהודי בתקופה שלנו. גם אם הלב סגור, גם אם הדרך התעקמה, תמיד יש נתיב חבוי. הנשמה יודעת את הדרך. לא צריך לצעוק, רק להקשיב לה.

ומי שמקשיב, שומע.