חזר לבית הכנסת אחרי שנים – ומצא שם נשמה שלא הניחה תפילין מימיה

בנימין בן ה־19 התחיל לעבוד בשליחויות. באחד הימים, הוא החנה את הקטנוע בפינה של רחוב שקט, וכשהרים את מבטו, לפתע הבחין בבית כנסת מוכר. לרגע עצר והביט בחזית המבנה, וזיכרון חם הציף אותו – בדיוק כאן חגג את בר המצווה שלו. בלי ששם לב, פתאום הוא מצא את רגליו מובילות אותו אל בית הכנסת.

כשנכנס פנימה, האווירה הייתה שקטה ומוכרת. הוא הביט אל ארון הקודש, ונזכר בעצמו כנער מתרגש, מוציא את ספר התורה. לפתע הבחין בעמדה ועליה השלט "גמ"ח תפילין".

הוא ניגש לעמדה, לקח טלית, התעטף בה והניח את התפילין. "ריבונו של עולם", פרצו מליבו המילים, "מאז בר המצווה שלי לא זכיתי להניח תפילין. תודה שהובלת אותי לכאן היום".

כשסיים, התכוון בנימין לצאת ולהמשיך בעבודתו, אבל באותו רגע ממש נכנס יהודי מבוגר. "שלום", פנה אליו האיש הקשיש, "סלח לי, יש כאן תפילין?"

"הנה כאן", הצביע בנימין על העמדה. "תוכל אולי לעזור לי להניח?" ביקש האיש.

בנימין הסכים בשמחה. הוא כרך סביב זרועו של האיש את הרצועות והניח את התפילין של ראש במקומן. כשהגיע האיש ל"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", דמעות זלגו מעיניו.

"אתה יודע", אמר היהודי המבוגר כשסיים, "זו הפעם הראשונה בחיי שאני מניח תפילין".

"האמת", ענה בנימין הנרגש, "שזו גם הפעם הראשונה שלי מאז שחגגו לי כאן בר מצווה". עיני שניהם התמלאו דמעות, וללא מילים נוספות חיבקו זה את זה, שני זרים שהפכו לקרובים ברגע אחד של אמת. לפני שנפרדו, החליפו מספרי טלפון והבטיחו לשמור על קשר.

כעבור חודש, צלצל האיש המבוגר וביקש להיפגש שוב באותו בית כנסת. "בנימין!", קרא האיש כשראה את הנער הצעיר נכנס, "קניתי לעצמי תפילין מהודרות וטלית נאה, והחלטתי לקנות גם לך!"

בנימין התרגש. "בדיוק התחלתי לחסוך לתפילין! תודה!" אבל גם לבנימין הייתה הפתעה. הוא הגיש לאיש המבוגר שקית שבה סידור תפילה מהודר, שבתוכו בנימין כתב הקדשה מרגשת ומחזקת באמונה.

רב בית הכנסת, שעמד בצד וצפה במחזה, ניגש אליהם. "עשיתם נחת רוח גדולה לקב"ה", אמר בחיוך, "אולי תצטרפו אליי ונתחיל יחד שיעור גמרא, רק שלושתנו?"

וכך, מפגש שנראה כמו צירוף מקרים הפך לתחילתה של דרך חדשה עבור שני אנשים שהאמונה חיברה ביניהם.