המציאו פלסטיק "ירוק" - אבל שכחו פרט אחד: איפה הוא באמת מתפרק?

זיהום פלסטיק כבר מזמן הפך למגפה סביבתית עולמית. הוא חודר לים, לאדמה, לשרשרת המזון - וגם לגוף האדם. הניסיונות לבלום את ההידרדרות כוללים מגוון פתרונות: מביו-פלסטיקים ועד חומרים מתכלים. אולם עד כה, הרוב נשאר ברמת ההבטחה. כעת, צוות מדענים מארצות הברית מדווח על פריצת דרך נוספת: פלסטיק "חי" שמתפרק רק כאשר מופעל עליו טריגר חיצוני.

המחקר, שפורסם בכתב העת Nature Chemical Biology, התמקד בפלסטיק מסוג PCL - חומר נפוץ בתעשייה הרפואית, המשמש לתפרים מתכלים והתקנים לשחרור מבוקר של תרופות. הפיתוח החדש משלב בתהליך הייצור נבגים (spores) של חיידק מהונדס מסוג Bacillus subtilis, העמידים לחום קיצוני ולחומרים ממיסים.

הנבגים משולבים בחומר הפלסטי כשהם רדומים - אך בעת חשיפה לסוכר או לשחיקה פיזית, הם "מתעוררים", נובטים, ומתחילים להפריש אנזים מפרק בשם BC-lipase. בניסוי בתנאים תעשייתיים מבוקרים, הפלסטיק התכלה לחלוטין בתוך 30 יום.

שילוב בתעשייה - ללא שינוי בשרשרת האספקה

אחת התובנות המרשימות מהמחקר היא עמידותם של הנבגים: החוקרים הצליחו להדפיס באמצעות טכנולוגיית תלת־ממד פלסטיק עם נבגים בטמפרטורה של 120 מעלות - מבלי לפגוע בפעילותם. בכך נפתח פתח לשלב את הטכנולוגיה במערכי ייצור קיימים, ללא צורך במהפכה תעשייתית מקיפה.

אלא שלצד ההתלהבות, עולות גם הסתייגויות מהותיות.

אזהרת מומחים: התנאים לא קיימים בשטח

ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה, מציינת כי אף שההישג המדעי "מעורר השתאות", יישומו בשטח - במיוחד בישראל - מורכב הרבה יותר: "כדי שהנבגים יתחילו לפרק את הפלסטיק, יש צורך בתנאים מדויקים של חום, לחות וחומציות. במתקני קצה או באתרי פסולת פתוחים - תנאים כאלה כמעט אינם קיימים."

לטענתה, הצלחת הפיילוט בקומפוסטר תעשייתי לא מבטיחה יעילות בסביבה אמיתית: "בישראל אין תשתית הפרדת פסולת שמסוגלת להבטיח שהפלסטיק המתכלה יגיע ליעד הנכון. בלי תשתית, זו טכנולוגיה מרשימה שתישאר חסרת תכלית."

פלסטיק מתכלה ≠ פתרון מערכתי

מעבר לקושי הטכני, אולנובסקי מצביעה על בעיה עקרונית יותר: "במקום להתמודד עם שורש הבעיה - עודף הייצור והצריכה - אנו ממשיכים לייצר פלסטיק, רק עם סיפור כיסוי ירוק. זו גישה שמסיטה את השיח מהפתרון האמיתי: להפחית מראש את הצורך בפלסטיק."

כיום, בישראל אין רגולציה שמחייבת את היצרן לטפל במוצר לאחר סיום השימוש בו. "בניגוד לאירופה, שם קיימת אחריות יצרן מורחבת, בארץ אין חובה או פיקוח שיבטיחו שהפלסטיק המתכלה אכן יגיע לתנאים הנדרשים לפירוק. אם הוא יגיע בטעות למתקן מִחזור - הוא עלול דווקא להזיק", היא מזהירה.

שוק, כלכלה ורגולציה - החסמים האמיתיים

ומה לגבי עתיד מסחרי? אולנובסקי סקפטית: "כרגע אין תמריץ כלכלי אמיתי לשימוש בפלסטיק הזה. לא ברור אם הוא עומד בדרישות של חוזק, עמידות ועלות. אם אין חובה חוקית או ביקוש מהצרכנים - הסיכוי לחדירה רחבה לשוק נמוך מאוד."

ובכל זאת, היא מדגישה: "הפיתוח הזה, מבחינה מדעית, פורץ דרך. השילוב של הנדסה גנטית וחומרים סינתטיים פותח פתח ליישומים נקודתיים - למשל בתחום הרפואי, שם התנאים לפירוק נשלטים. אבל כתשובה לבעיית הפלסטיק העולמית? זה פתרון שלא יוכל לשאת את המשקל."

שינוי אמיתי: פחות ייצור, לא יותר פתרונות קסם

המחקר ממחיש היטב את גבולות הפתרון הטכנולוגי. הוא מדגים מה אפשרי במעבדה - אך גם את המרחק שנותר עד יישום מערכתי שיחולל שינוי אמיתי. כל עוד מדינות אינן מיישמות מדיניות להפחתת ייצור הפלסטיק, ואזרחי העולם ממשיכים לצרוך באותה אינטנסיביות - גם פלסטיק "מתכלה" יהפוך, בסופו של דבר, לפלסטיק שמזהם.

"מה שיציל אותנו הוא לא הנדסה מתוחכמת, אלא שינוי תרבותי," מסכמת ד"ר אולנובסקי. "פחות צריכה, יותר אחריות יצרן - והבנה שפלסטיק, גם כשהוא 'חכם', הוא עדיין בעיה שצריך לצמצם - לא לעדן."