לקראת פתיחת עונת הרחצה: ברכת הגומל לאחר רחצה בים - מתי חובה ומתי לא?

ברכת הגומל לאחר רחצה בים - מתי חובה ומתי לא?

תשובה:

לכבוד היקר והנעלה שלום רב,
במה ששאל בדבר ברכת הגומל למי ששוחה בים, האם צריך לשהות בים 72 דקות.

הנה ב"ילקוט יוסף" נתבאר שאפילו מי שנכנס לשחות בים והיה בסכנת טביעה וניצל, כיוון שלא נפל למשכב אינו מברך הגומל. וכמו מי שיצא למלחמה ונלחם, אף שהיה בסכנת נפשות, אינו מברך הגומל בחזרתו מהמלחמה בשלום, אם לא שנסע מעיר לעיר שיעור מהלך פרסה, שאז יברך הגומל עלן הנסיעה ויועיל לו גם להצלה ההיא.

אולם אחר שנים רבות יצא לאור "חזון עובדיה" [בדיני ברכות] וכתב כי "השוחה ושט בים, אפילו יש שם מציל באופן קבוע, דינו כדין יורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות ונטבעו בים". ויש שתמהו על זה, שהרי הסכנה מועטת מאוד, ואינו דומה כלל למפליג באונייה בלב ים ממדינה למדינה, שוודאי היו אחוזים גבוהים שטבעו בים. ואף על פי שלהלכה גם בזמנינו צריך לברך הגומל, אפילו שכמעט אין שום סכנה במפליג באונייה, זהו משום לא פלוג חכמים, וסוף סוף שייכת בזה קצת סכנה. 

אך הנה רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'" כתב שאפילו השטן באוניות בים המלח או בנהרות שאפשר לטבוע בהם, מברך הגומל. ואף על פי שוודאי הסיכון שם מועט. וצריך לומר דסוף סוף זהו בכלל תקנת חכמים של יורדי הים, והוא הדין לגבי שוחה בים. ועיין עוד לרבנו מנוח על הרמב"ם שכתב כי לדעת הרמב"ם, כל הליכה בים סכנה היא, ולכן מסתבר שמברכים אף שלא הגיעו לסכנה גדולה.

ואף על פי שיש מקום להתווכח בזה בסברא, מכל מקום ודאי שיש לסמוך על סברא של גדול הדור להלכה ולמעשה, ואנן כאצבע בקירא לסברא לעומת סברתו [אנו, כמו אצבע בשעווה לעניין סברה - שאין האצבע נכנסת היטב בשעווה ואינה מוציאה משם דבר]. ומצווה לשמוע בקול חכמים.

וב"חזון עובדיה" סתם בזה שכל יורדי הים מברכים, אפילו בלא שהלכו שיעור פרסה. וכן משמע שם (בעמוד שסד בדיבור המתחיל מנהרה). וכן עיקר. 

ומכל מקום מי שרק נכנס מעט לים, ולא נכנס בעומק לשחות אפשר שלא יברך, וטוב שישמע מאחר, כי בזמן האחרון שמענו על אסונות ה' יצילנו מחמת מערבולות, ואפילו לאלו שרק עמדו על שפת הים.

ומי ששוחה בבריכה עמוקה, מסתבר שאין צריך לברך, שהרי מי שיודע לשחות כמעט לא מצויה [עבורו] סכנה, ואין זה דומה לים, שהוא מקום סכנה.