17,000 קהילות (!) יהודיות נספו בשואה, המיזם הזה יגרום לכם להכיר אותן

חורבן יהדות אירופה היה כשמו: חורבן יהדות אירופה. במחנה ההשמדה טרבלינקה ישנן 17,000 אבנים, המייצגות 17,000 קהילות (!) יהודיות שנספו בשואה. 17,000. עצם המספר הזה הוא מטלטל, גם אם אלו היו 17,000 אנשים, כי הרי הביטו וראו באיזו טלטלה רגשית אנחנו משמחת תורה ה'תשפ"ד, בו נרצחו כ-1,250 בני אדם.

ובכל זאת, היכנסו לרגע לעומק המילים: 17,000 קהילות. 17,000 יישובים - כרכים גדולים, ערי תעשייה או כפרים קטנים - שיהודים תושבי המקום נספו בשואה האיומה, כולם או חלקם. רוצים להבין יותר כמה המספר הזה גדול? במדינת ישראל של שנת ה'תשפ"ה ישנם 1,275 יישובים, גדולים וקטנים, יהודיים ושאינם. 17,000 זה יותר מפי 13 מ-1,275.

אולם, על אף זאת, הישראלי הממוצע לא מכיר רבות מקהילות היהודים השונות שנטבחו על קידוש ה'. גם אלו שזכו לצאת למסע בפולין, ספוגת הדם היהודי, נכחו באושוויץ-בירקנאו, טרבלינקה ומיידנק. כמה מכירים את שידלובייץ, רגנסבורג, בלץ ועוד אינספור מקומות?

אל החלל הזה, העצום מחד והריק מאידך, נכנס טל אדיב (בתמונה). שומר תורה ומצוות, בן 33, שמתעסק בעולמות התוכנה ביום - ובלילה, בין לימודי הקודש לטיפול בילדיו, מקדיש את חייו לזיכרון השואה. אדיב החליט - מיוזמתו האישית, לבדו וללא מימון - להעלות לתודעה היהודית אתרי השמדה נאציים לא מוכרים.

את מחקריו ולימודיו - מאות רבות של שעות - הוא מכניס לתוך קפסולת זמן קטנה, של פרקים בני חצי שעה ופחות, בפודקאסט חדש שהקים: "אבני זיכרון - סיפורה של שואת היהודים". בתוכנית זו הוא מזכיר קהילות שאבדו, ושמם לא מוכר דיו ליהודי חפץ הידע. שני הפרקים הראשונים עוסקים במחנה ההשמדה חלמנו, מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי הנאצים ימ"ש, בו נרצחו כ-320,000 יהודים, ובקהילה היהודית האדירה בלודז'.

אילו אתם חפצים בשמיעת הפרקים המלאים, אתם מוזמנים לחפש בגוגל - אבני זיכרון - סיפורה של שואת היהודים.

בעיצומו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ה'תשפ"ה, התראיין טל אדיב למערכת ערוץ 2000 על מיזם חייו, ועל שאיפותיו.

מה מוביל בן תורה להתעמק כ"כ בשואה?

"אני אדם שמאוד אוהב היסטוריה - היסטוריה בכלל, ושל עם ישראל בפרט. חורבן יהדות אירופה עניינה אותי עוד כילד. תמיד הייתי קורא, הייתי מנוי בכמה ספריות תורניות שרבים מהספרים שם היו על שואה וגבורה. ספרות הילדים החרדית מלא בסיפורי שואה ואני הייתי ילד שמאוד התחבר לסגנון. מאז ומעולם התחברתי יותר אל הסיפורים האמיתיים ומצאתי את עצמי קורא יותר ויותר. אני לא בן למשפחת ניצולי שואה טיפוסית, כזה ש'גדל על השואה בבית' - אלא זה פשוט אני ועולם הספרים שלי. משם זה הגיע לתכנים דוקומנטריים ועוד, עד שהפך לנושא שאני מתעניין בו וצורך אתו על דרך קבע, לא רק בימים מיוחדים או בימי אבל לאומיים".

"עם הזמן התוכן הפך לכבד ומלא יותר, ממדורי 'במצור ובמצוק' וספריית זרקור זה הפך לספרי עיון על גבלס ורומקובסקי, כן, גם בזמני החופשי. בספרייה שלי יש מספר מדפים שמוקדשים לתקופה הזו".

מה השלב בחייך שאתה מחליט לצלול יותר פנימה, ולהפוך את זה למשימה מבחינתך?

"עם הזמן שמתי לב שהספרות הקלאסית מתעלמת - לא בכוונה כמובן - מכל מה שאינם השמות 'הרגילים' שאנחנו מכירים, כמו אושוויץ, טרבלינקה או גטו ורשה. באופן פרדוקסלי המקומות האלה מוכרים לכולנו בגלל מספר השורדים הגדול יחסית. אפילו אני, שקראתי יותר ספרי שואה מהאיש הממוצע, לא הכרתי שמות מרכזיים מאוד במפעל ההשמדה של הנאצים ימ"ש, וגם אם נתקלתי - לא ידעתי לבטא אותם נכונה. שמות המקומות האחרים, שהיו יעילים הרבה יותר ואחוז הנרצחים שם היה גבוה במיוחד, לא הגיעו לאוזני הציבור מכיוון שאין מי שהעביר את השמות הלאה. להוציא את השמות שהסדרה עוסקת בהם, היו שמות של אתרים שלא נכנסו לבסוף אבל הם שווים פרק בפני עצמם".

אדיב ממחיש כיצד ידע משמעותי במיוחד על השואה נסתר מאיתנו, וכמה המספרים הגדולים, שלעתים מעט "רחוקים" מאיתנו, הם אדירים: "ניקח לדוגמה את 'איוון האיום' - או ג'ון דמאניוק. איוון האיום היה שומר במחנה השמדה נאצי ושמו שגור בפי כל ילד. את לורנץ האקנהולט, היזם וקבלן הביצוע של מיזם ההמתה בגז, שהוביל לרצח של מיליוני יהודים, האדם הממוצע לא מכיר. דוגמה נוספת: אין ישראלי שלא מכיר את השם 'סוביבור' אבל מי שמע על 'הפורט השביעי בקובנה' בו נרצחו 50 אלף יהודים? או על יער פונאר בו נרצחו בין בחמישה חודשים כ-50 אלף יהודים מווילנה? בבלזץ, שהפרק עליו יעלה בקרוב, נרצחו ב-9 חודשים כ-450 אלף יהודים. זה 1600 יהודים כל יום. כל יום פי 1.25 מטבח 7 באוקטובר, כל יום! וזה רק במקום אחד מתוך עשרות כאלה".

"באושוויץ בירקנאו, טרבלינקה וסוביבור נרצחו כ-2 מיליון יהודים. 4 מיליון יהודים אחרים נרצחו במקומות אחרים, שאנחנו לא יודעים כל כך על קיומם. בחלק מהמקומות אין אתר הנצחה ראוי או שאין גישה למבקרים. עדיין. זו הנקודה שבה אני רוצה לתת את הידע שלי".

אדיב מפרט כיצד החליט לבנות את פרקי תוכניתו: "חשבתי לכתוב בעצמי כמה פרקים קצרים על מחנות השמדה שלא מוכרים מספיק. לקחת את הידע שלי וליצוק אותו לתוך כלי עמיד, שגם ייתן לי סיפוק ועשייה וגם יזכור ויזכיר את קורבנות השואה. את קורבנות הפשע הנוראי הזה, פשע בקנה מידה עצום שלא ניתן לתפוס. רציתי לקחת את הדבר הענק הזה ולפרק אותו לתהליכים ופרטים, מסודר ומבוסס נתונים ותאריכים. חשבתי שזה יהיה 15 דקות לפרק. כשהתחלתי לחפש על פני הקרקע היה מידע מועט, אבל כשחפרתי באתרים שלא ידעתי שקיימים והקשבתי עשרות שעות להרצאות שונות של מרצים שלא הכרתי הבנתי כמה מידע קיים. אני אדם קצת טכני ומעשי אז ישבתי לכתוב, לערוך ולהקליט. מרעיון של רבע שעה לפרק זה הפך למאות שעות של עבודה. הייתי קצת סקפטי בהתחלה אבל ב"ה הדבר קם ונהיה".

"אני מקווה באמת שנצליח להביא שינוי, והתוכן הזה יביא לעולם ידע שהיה כמעט ולא מונגש. שאיפתי היא שמחר אם מישהו יחפש ינובסקה הוא ימצא תוכן ערוך ומונגש. חשבתי שצריך שיהיה באוויר פירוט מסוים על האתרים האלה. וכשמישהו יחפש מידע מסודר ומונגש, הוא יוכל למצוא את זה. מקווה שזו תהיה תרומתי הצנועה".

מה הדגש הנוסף שתרצה להשיג בהצגת העובדות המזוויעות הללו?

"אני רוצה להדגיש את חוסר הטריוויאליות בה אנו נמצאים מדי יום. היום ב"ה אנחנו במדינת היהודים עם חיי תורה ומסורת משגשגים ופורחים ב"ה, עם צבא של יהודים שמגנים על העם היהודי. הדבר הזה לא היה קיים אך לפני כמה עשרות שנים, ובאותו הזמן חיי יהודים היו שווים פחות מקליפה. לסוסים דאגו שלא יהיה קר, ליהודים? מה פתאום. תינוקות נשים וגברים נסעו עשרות שעות בתנאים שאין לנו אפשרות לדמיין - ישירות אל מותם. לא מאה. לא אלף. גם לא מיליון. 6 מיליון. הפעולה המוטרפת הזו, של להוציא נשק ולירות לאדם בין העיניים, היתה כ"כ חסרת משמעות. לא למשך כמה שעות ולא ליומיים, אלא לאורך 5 שנים שבו העולם ממשיך להסתובב ולא הופך לתוהו ובוהו כמו שתהה הרבי מפיאסצנא".

"אחרי המבול הזה, העם הזה הצליח לשרוד, אבל במפתיע גם עולם התורה האורתודוקסי - שהושמד כמעט לחלוטין - הצליח להשתקם ואף לגדול, היום עולם התורה היהודי נמצא בשיא שאף אחד לא דמיין אז. אנחנו צריכים להעריך את היום. את המקום שבו אנחנו נמצאים כעם וכאומה. גם יהודית, בתי התורה והתפילה שיש פה, לימוד התורה שמושרש עמוק בתוך ליבת המדינה היהודית של ימינו וגם היכולת הפיזית. שם אנחנו רחוקים שנות אור מהמקום שבו היינו כקולקטיב לפני אך כמה עשרות שנים".

מה מייחד אותך בתוך כל האנשים המתעסקים בפרסום זוועות השואה?

"קודם כל שעשיתי אותו לבד. ביום אחד הכפתי לתחקירן, כתב, עורך לשוני, קריין, איש רשתות חברתיות ועורך אודיו. אני אוהב את הוורסטיליות בזה. בחוויה שלי כאחד שצורך את התכנים, אין מספיק ביטוי לחיים היהודיים. בטח באתרי ההנצחה הבינלאומיים הגדולים ומוזיאוני הענק, אבל גם פה בארץ. לפני השואה היו באירופה מאות קהילות שרובם הגדול נכחד ולא נזכר עוד בכלל. כותבי ההיסטוריה היו ניצולי המחנות ולוחמי הגטאות, ולכן ההיסטוריה של חסידויות הכפר פחות נודעת".

"אחת המטרות שלי היא לשים קהילה כזו במרכז בכל פרק, ולנסות לשאוף לרגע את נקודת הזמן הזו, ולנסות לשהות שם לרגע, בשנים שקדמו לחורבן, ולזכור - ולו לרגע קט - את החיים המלאים האלה - חיי משפחה, קהילה ותורה - שנמחקו ברגע אחד. לחשוב עליהם ולזכור, ולתת להם חיים חדשים.

מי שנגעה בזה לא מעט היא ד"ר חווי דרייפוס, חוקרת גטו ורשה, שהאירה זרקורים רבים על התנהלות היומיום ההלכתי בצל המלחמה ועל הקשיים וההתלבטויות ההלכתיות של היהדות האורתודוקסית מתוך ספרי השו"ת וספרי הלימוד. שו"ת ממעמקים למשל. לדבריה, יש עוד הרבה מה לגלות שם. רוב הידע שיש בעולם, שבא מהאקדמיות כמובן, מבוסס על אוטוביוגרפיות ולא על ספרי הלכה. שם - יש המון מידע שלא הכרנו".