בכל יהודי יש חלק אלוקי. איך מגדילים אותו?

"ויקרא אל משה": רש"י הקדוש מסביר כי אותה קריאה מלמדת על החביבות שגילה הקב"ה למשה רבינו. על פי רוב, החל ה' יתברך לדבר עם משה מיד - אלא שהפעם גילה לנו כמה הוא חביב בעיניו, לכן קרא לו בתחילה בשמו.

לעומת זאת, כשנגלה הקב"ה לבלעם לא היה זה בדרך של "ויקרא" אלא בלשון "ויקר", בדרך מקרה, כדי לבטא מיאוס וטומאה. שבשעה שרצה לגלות לאותו רשע נבואה - היה מופיע בעיניו, אך מזכיר לו שהוא מאוס בעיניו.

אבל משה רבינו לא היה מוכן לכבוד האדיר שה' ביקש לחלוק. בשעה שכתב את התורה הקדושה מפי הגבורה, כשהגיע למילה "ויקרא", הוא חתם אותה באות א' קטנה, כך שבמרוצת העין ייראה כאילו כתוב "ויקר". רבינו בעל הטורים מסביר כי הסיבה לכך היא ענוותנותו. משה רבינו לא חיפש גדולה, וברח מן הכבוד.

משה רבינו היה מודע לגדלותו אך נזהר לא להתפאר בה. הוא ידע שהוא קיבל את הכל ניתן לו במתנת שמים להיות כלי ראוי לעבוד את ה' ועל כן נאמר והאיש ענו מאוד מכל האדם.

בכל יהודי יש חלק קטן ממשה רבינו. ונלמד בקל וחומר, אם משה על כל מעלותיו זכר שכל מה שקיבל היה מהבורא יתברך. על מה אנו נתרברב ונאמר שכוחנו עשה לנו את החיל הזה?, מהות הענווה היא להכיר בכך שכל כוחותינו, לימוד התורה שלנו, כישרונותינו, ברכותינו - הכול מאת הקב"ה.

כאשר באים עלינו אתגרים ואנו חשים מאוימים אנו פונים לה' בצורה טבעית, ומבקשים ממנו באופן טבעי עזרה והדרכה, אך לאחר ההצלחה אנו ממהרים לשכוח את הקב"ה שליווה אותנו בכל צעד ושעל.

לאחרונה פגשנו מישהו שטען שאת כל ההצלחה שלו הוא זוקף לעצמו. "אני מלומד והתאמצתי וטרחתי כל כך הרבה בחיים - והנה הצלחתי להשיג את מה שרציתי". הוא אף הגדיל והוסיף ש"כל ההצלחה של הילדים שלי היא בזכותי, שכן אני עבדתי קשה ונתתי להם חינוך טוב וגם מימנתי להם את הלימודים".

אם כן עלינו לזכור שכלום אבל כלום אנו לא יכולים לעשות בעצמנו, שהרי אותו בן אדם באמת עשה והשתדל ומי שנתן לו את הכוח זה רק הקב"ה.

בנוסף, בזמן שאנו זוקפים לקב"ה את כל מה שיש לנו בעצם אנו מאפשרים לעצמנו לעשות הרבה יותר. עלינו להמשיך ולשאוף ולעשות את כל מה שאנו יכולים ורק אז הקב"ה יספק לנו את ההזדמנות והיכולת להגשים את יעודנו, כי הכוח של ה' הוא בלתי מוגבל.