צום העשירי: הרב יאשיהו פינטו באגרת קודש לערב תענית עשרה בטבת

לכל בני קהלות קודש שובה ישראל, בכל אתר ואתר, ברכת שמים על ראשכם תמיד.
 
נמצאים אנו בערב עשירי בטבת, ערב יום הצום שקבעו חכמי ישראל בדורות הקדמונים. צום זה נקבע על המארע שארע ביום זה, כשהגיע נבוכדנצר הרשע מלך בבל לירושלים, והעמיד מצור על העיר, סגר את כל מוצאות ומובאות העיר, אין יוצא ואין בא. זו היתה תחלתו של החרבן, אמנם ירושלים היתה עדין בנויה בתפארתה, השוקים היו מלאים בכל טוב, והמחסור עדין לא נכר בחצות. אך, ירושלים היתה סוגרת ומסגרת, במצור ובמצוד. ונטילת החפש, גזלת השחרור, היא תחלתו של החרבן.
 
בעשרה בטבת איננו צמים כדי להתאבל על תחלתו של החרבן, ביום זה איננו צמים כאות צער וגעגועים על בית המקדש שחרב ושועלים הלכו בו. צמים אנו כדי, לעורר את הלבבות, ולפתח בלבנו פתח של תשובה. הצום בא לעורר את לבנו על חסרון מעשינו, נועד הוא לשמש כתזכרת על הענש המגיע לחוטאים. מהות הצום אינה בכדי להנציח את העבר, אלא מתוך רצון לתקן ולשפר את העתיד, על ידי הצום והכנעת הלב, נלמד איך לשפר את מעשינו ולתקנם כראוי.
 
מובא בספר 'אבודרהם' בהלכות תענית, שבנגוד לשאר הצומות שמדרבנן, שכאשר חלים הם בשבת, נדחים הם ליום ראשון בשבוע שאחרי כן. תענית עשרה בטבת, אלו חלה ביום השבת, לא היתה נדחית ליום ראשון, אלא הינו צמים בעצם יום השבת, כמו בצום יום הכפורים. חדושו של האבודרהם, הוא פלא ממש, כיון שמדוע יהיה שונה צום עשרה בטבת שהוא מדרבנן, משאר צומות דרבנן הנדחים מפני כבוד יום השבת.

 
אלא יש לפרש, נאמר בתורה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" ודקדקו המפרשים, מהו כי 'תחל' לזנות, הלא הפסוק היה מובן דיו אם היה כתוב בו, ובת איש כהן כי תזנה. אלא, רמזה לנו התורה יסוד גדול, כי 'תחל' לזנות, עקר הקלקול ושרש הרע, טמון בתחלתו של הקלקול, שם טמון ההרס הגדול. כל עוד שלא נחצה הקו האדם, כל עוד שלא נעשה המעשה הראשון, אדם עומד בחזקת כשרות ובחזקת טהרה. אך כשיש התחלה של קלקול, כשיש סטיה מן הדרך, אפלו סטיה קלה שבקלות. שם טמון הפתח לכל הרע והקלקול כלו. לכן אמרה התורה, כי 'תחל' לזנות, כלומר שהיתה התחלה של קלקול, שממנה נבעה הסטיה החמורה הזו.
 
ביום עשרה בטבת, היתה ההתחלה של רמיסת עם ישראל, ההתחלה של החרבן עצמו. אמנם בירושלים העיר רבתי עם לא הרגש דבר, וכדברי הגמרא במסכת גטין הרי שהיה די מזון ואספקה במחסני העיר, כדי לפרנס את אנשי ירושלים במשך עשרים ואחת שנים. אמנם בתחלה לא היה מרגש כלום, אבל ההתחלה, חצית הקו האדום, היא תחלתו של הרע והחרבן כלו. ולכן יש לצינו ביום מיחד בפני עצמו, והוא החמור והקשה מכולם.
 
צריך כל אדם להזהר מ"התחלות", כמובן שישנם התחלות שהן טובות, אך התחלה שהיא לרעה, כל חצית קו או פריצת גדר ממה שגבלו וסיגו לנו חכמים הראשונים, הרי היא מסכנת ביותר. לא בכדי אמרו חכמים: "הפורץ גדר ישכנו נחש", כיון שפריצת הגדר, חצית הקו, הינה היסוד והשרש לכל הרע כלו, היא מביאה את החרבן הגמור.
 
בפרשת בראשית נאמר "לפתח חטאת רבץ", החטאת רובצת וממתינה לפתח שיפתח האדם כדי להכניס בו את החטא הראשון, ואפלו שחטא זה הוא קל שבקלים, רק חריגה קלה מתקנה רחוקה שתקנו חכמים. בכל זאת היא שרש החטא כלו, ולפתח זה רובץ היצר הרע וממתין לאדם שיפתחנו, על מנת שיכניס בו את החטאת כלה.
ביום עשרה בטבת נשתדל לפשפש במעשינו, לחקר את דרכנו, נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'. נשתדל לקים את החלק העקרי ביום הצום, והוא, כונת הלב ובדיקת המעשים. נשתדל לקים את דיני הצום כהלכתו. ובעזרת השם נזכה להבטחת הנביא שהצומות שיש לעם ישראל יתהפכו לששון ולשמחה למשתה וליום טוב, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.
בברכה בית הרב