חבר ביקש אחרי שסירב לכם? זאת הנקמה הכי אכזרית

ואהבת לרעך – כמוך

בפרשת השבוע, פרשת קדושים מצוי אחד הפסוקים המפורסמים ביותר, בודאי חלקו האחרון של הפסוק: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (יט, יח). וכשם שמכירים את הפסוק, כן נוכחותו בחיינו היומ-יומיים, עד שאמר עליו ר' עקיבא: "זה כלל גדול בתורה". בדבריו אלו הדגיש ר' עקיבא את חשיבותו של ציווי זה מעל לציוויים אחרים בתורה.

על פסוק זה כמה שאלות, ונפתח בביאור תחילתו. נקימה היא עשיית מעשה בפועל, שמטרתו לגמול רעה עבור מי שהרע לו. חז"ל נוקטים בדוגמא: "אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר, אמר לו הוא: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה" (יומא כג ע"א). כלומר סירוב של חבר להיטיב, בעקבות סירוב קודם של רעהו למתן סיוע אחר. ועל כך כותבת התורה במפורש: 'לא תקום'.

נשאלת השאלה: מדוע התורה כלל לא מתייחסת להתנהגותו זו של הראשון, שפתח בסירוב לעזור לחברו. הרי סירובו להשאיל יום קודם (בדוגמא של חז"ל) הוליד וגרם לתגובת רעהו?

היכן הצדק? מדוע התורה מתערבת רק באשר לתגובת השני, ואוסרת לנהוג כך? וכי הראשון, שפתח בסירוב תחילה, פעל כשורה?

החזקוני יורד לשרשם של הדברים ומבאר: "הראשון לא הניח להשאיל לו, אלא מחמת צרות עין, שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו, לולי השנאה שהוא רוצה להנקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם".

החזקוני מבאר לנו כלל חשוב מאד, אין איסור בתורה להיות קמצן. אמנם הנוהג כך לוקה במידה רעה במערכת היחסים שבין איש לרעהו, אך התורה לא מחייבת אדם להשאיל את חפציו, יתכן שהם יקרים בעיניו וקשה לו להיפרד מהם.

אולם כשיהודי מסרב להשאיל חפץ לחברו בשל איבה או עוינות, כשהוא מתחיל לנהל חשבון ו"פנקסנות" של צרות עין, זה "מדרון חלקלק", שיוביל לשנאה, ואת זה אסרה התורה. כנגד זה סיימה התורה את הפסוק במילים "ואהבת לרעך כמוך". אדם הלוקה בנטיות הנקימה והנטירה, עליו להעניק לרעהו את שנזקק לו למרות הקושי. ואז, כך מבטיחה התורה, הוא יזכה למעלת "ואהבת לרעך כמוך".

ומסיים החזקוני את ביאורו על המילים 'ואהבת לרעך כמוך' וכותב: "אם תעשה כן תאהבהו". התורה מורה לאדם לעבוד על מידותיו, ולנהוג על פי השכל, ולא בהתאם לרצונותיו האישיים, שפעמים רבות מונחים מרגשות שליליים.

על בסיס יסוד זה ניתן להבין שאלה אחרת, על ציווי התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בסיום הפסוק.

בקריאה ראשונה דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?

יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?

חז"ל נתנו דעתם על כך, ונתנו לנו כלים ליישום, וכך כתבו במסכת כלה רבתי פרק ד: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו". כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב בהלכות דעות (פ"ו ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

מבחינה מעשית נדרשת ממנו אהבה מושלמת כנפשו. איך עושים זאת? נדרשת מהאדם עבודה אישית על מידותיו. לפעול חיובי, לספר בשבחו ולחוס על ממונו. גם כשעולה וצפה מחשבה שלילית כלפי הזולת, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולמנוע מהרגש להשתלט על מעשינו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.